23 נשים ופעוט בן שלוש, זה היקף מעשי הרצח הידועים לנו.
היו מקרי רצח שטרם פוענחו כי הנרצחות מוגדרות "נעדרות" והיעדרותן תימשך ככל הנראה לעולם.
26 דיווחים על רצח וניסיונות רצח שלא צלחו, כמו אמו של הפעוט אביתר אשר "רק" נדקרה ושרדה.
כמעט 12,000 תלונות בגין אלימות הוגשו למשטרה ורק 2600 הבשילו לכתבי אישום.
וזהו רק קצה הקרחון, רוב הנשים לא פונות לעזרת הרשויות, רוב הנשים תגענה למשטרה ותלונתן לא תהפוך לכתב אישום בשל "חוסר ראיות", הן בבית כשהן סופגות אלימות יש מי שדואג שלא יהיו עדים.
טוב, לא בדיוק. יש עדים. קוראים להם "הילדים השקופים" שחיים שם בתופת.
ויש עוד עדים, אלו שחיים מעבר לקיר, פוגשים אותם ליד תיבות הדואר ובמעלית-השכנים, ובעצם גם בני משפחה ובעצם גם חברים, שרואים פה מבט מאיים, שם מגע יד גס או אפילו סימני חניקה.
אבל כולנו נתקפים בעיוורון, חירשות ובעיית זיכרון זמניים. כי "לא נעים", ו"זה עניין פרטי שלהם".
תמיד כועסים על שרותי הרווחה, המשטרה, בתי המשפט. זה הם, שם, לא קשור אלינו. זה נוח להעביר את נטל האשמה לדבר הענק הזה- "מדינה".
אז זהו שלא, עוד עיניים שלא מפנות מבט, עוד הושטת יד שבולמת דחיפה, עוד אמירה שמתייחסת לצעקה או איום.
זוהי הדרך להבהיר "אנחנו כאן": רואים-שומעים-יודעים!
עלינו לדבר, להציע לזוג עזרה. אם יש צורך להזעיק משטרה. אז לא תוכל המשטרה לסגור תיקים בקלות כה רבה בשל היעדר ראיות – כי היכן שיש עדים תימצאנה הראיות. והיכן שיש ראיות קל יותר לפתוח בתהליך משפטי ובמקביל לגייס לטיפול את כל בני המשפחה.
אז נכון המדינה כשלה ובחוסר אחריות הכשילה הקמת ועדת חקירה.
אך גם החברה כשלה-בעיוורון, חירשות ושכחה. זה לא הם, שם.
כשאנחנו נישיר מבט, למדינה לא יהיו יותר תירוצים שמאחוריהם תוכל להסתתר.