"צומת גורל" / מיכל אלקיים / פרק מיוחד

ספרה הארוטי של מיכל אלקיים הוא הראשון שנכתב בעברית ועוסק בפתיחות בסצנת הבי די אס אם השוקקת בת"א ומבוססת על פרקים ביוגרפיים מחייה

ספרה של מיכל אלקיים הוא הספר האירוטי הראשון שנכתב בעברית העוסק בפתיחות    בסצנת הבי.די.אס.אם השוקקת בעיר ומבוסס על פרקים ביוגרפיים מחייה.

מיכל גדלה בעיירת פיתוח גדולה בנגב, הבת הצעירה מתוך שמונה ילדים של שני הורים  מבוגרים שעלו מתוניס. לימים כמי שרצתה לשבור את כיפת הזכוכית, שרתה כקצינה בצה"ל אך הוסללה לחיל תחזוקה. היא שירתה שנתיים בבסיסים בצפון ובשנה האחרונה בחטמ"ר שומרון. לאחר השחרור, על אף רצונה העז ללמוד אמנות ובלחץ משפחתה לפרנסה מכובדת, למדה בסמינר למורות. לאחר שנה מתסכלת כמורה למלאכה בבית ספר יסודי, עברה לת"א וגמעה כל קורס אפשרי לאמנות וספרות פתוח לקהל באוניברסיטת ת"א. מאז גירושיה מגבר ישראלי איתו חיה בארה"ב וחזרתה לארץ היא מנהלת יחסים פתוחים שתוכנם מזין את הכתיבה שלה. כיום מיכל מתעסקת בכתיבה במדיומים שונים ובאמנות פלסטית. את החוויות בצבא היא עדיין כותבת, מציירת ומפסלת, ומציגה את עבודותיה בכל במה אלטרנטיבית אפשרית.

צומת גורל עוסק באומץ בספרות אירוטית שאינה בהכרח מרוככת או רומנטית, ביחסי שליטה ובמורכבות של יחסים לסבים וכל זאת במציאות הישראלית המרובדת על כל גווניה: עיירות פיתוח, צבא, שטחים וחיי הלילה התל אביבים.

מיכל אלקיים הוא שם העט של אמנית רב תחומית ופעילה חברתית.

תקציר:

שרון, קצינה בדרגת סגן ניצב, משרתת במשמר הגבול ומחלקת את חייה בין בסיס בשטחים לבין דירה שכורה בדרום תל אביב. היא הבת הצעירה למשפחת עולים מקזבלנקה, שהופנו לדימונה עם בואם לארץ. ההתבגרות בדימונה, עיירת הפיתוח המוזנחת שלצידה נבנה הכור הגרעיני, עיצבה את נפשה והולידה בילויים הזויים ופורצי גבולות עם חברותיה לכיתה.

באחד הערבים הפרועים שבהם היא מבלה במועדון ברחוב אלנבי, היא מכירה את 'התפסן', שחושף אותה לאתר סטוצים של קהילת הבי–די–אס–אם. שרון נשאבת לעולם הזה, ובאופן לא מתוכנן, יחסי שליטה הופכים לעניין מרכזי בחייה. באתר היא מכירה את אסתר, שמעירה בתוכה כניעוּת ומשיכה עמוקה לנשים – חלקים בנפשה שהיא מכירה, אך הדחיקה כבר בנערותה מפחד שיזעזעו את אימא שלה וישברו את ליבה.

עולמה הפנימי של שרון הולך ומסתבך כשלבסיס שבו היא מפקדת מגיע רופא גדודי שנמשך אליה ולמורכבות שלה ומציע לה חיים סטרייטים עם סקס נועז. האפשרות הזאת תחסוך לה את היציאה הקשה מהארון ותשמח מאוד את משפחתה, אבל לא בטוח שתפתור את המשבר העמוק שפקד אותה. כואבת ומבולבלת, אחרי לילה סוער במיוחד, שרון עולה על מונית למקום היחיד שעשוי לתת להשקט.

צומת גורל (צילום: כריכה)

***************

"מה שמדכא, וזה מה שאנשים לא מבינים, שהסיטואציה מנצחת. כל האפשרויות סגורות. מה שלא תעשה, תצא לא בסדר. גם אם אתה הכי בסדר, אתה עדיין עומד מול אדם עם תיק או שקית אוכל, שהולך לעבודה שלו, ואתה מולו, חגור באפוד מלא ונשק." היא המשיכה לקרוא במהירות, רפרפה לפני שמישהו שוב ייכנס. "כשהיא מגיעה בפעם השנייה היא מפתיעה אותי, מתחילה לשאול שאלות על בנות חילוניות. בהתחלה אני בהלם, אבל אסור לי להראות לה שהיא יותר אמיצה ממני, גם לא יותר מפתיעה. אני חושב איך להפתיע אותה בחזרה. היא הרי באה מעצמה, חותרת למגע כלשהו. אחרי כמה ימים היא שוב שואלת אותי איך הבחורות בתל אביב.

אני תוקע לה משפט. אני אומר לה, 'את יודעת, החילוניות מורידות שיער למטה.' אני קולט את ההלם ושואל, 'ואת? מסתפרת שם?' היא מסמיקה ואומרת לי, 'לא, מה פתאום, לא ידעתי שאני צריכה.' אני צוחק, אבל חייב להיות מהיר ממנה. אני מתקרב אליה אבל לא נוגע בה ואומר, 'את רוצה להראות לי?' היא מהססת, תופסת בקצה החולצה שלה, ממוללת אותה, מסתכלת מסביב שוב ושוב, וכשהיא רואה שאין אף אחד קרוב היא אומרת 'שם' ומסתכלת לכיוון הפילבוקס. 'בואי,' אני אומר. אני לוקח אותה מאחורי הפילבוקס. אין שם אף אחד. היא נשענת על הקיר, ויש בתנועות שלה משהו בתולי מחרמן אש. 'תרימי,' אני אומר לה, והיא מרימה את החצאית. יש לה תחתונים כאלה גדולים שבחיים לא חשבתי שידליקו אותי ככה. והעור שלה. מבריק. חלק. לבן. אני מת לשים עליה ידיים. היא לא עוצרת ומורידה קצת את התחתונים. יש לה שיער חום בהיר שם, חלק וממש ארוך. אני מת להוריד לה את הכיסוי ראש, אבל יותר מזה מת לגעת לה שם.

ואז אני מתקרב אליה ומניח את היד. השיער שלה רך, ואני מלטף אותו ברפרוף. היא נרתעת, מרימה חזרה את התחתונים ובורחת. "למחרת היא עוברת, מסתכלת לכיוון ולא מתקרבת. אני עוקב אחריה עם משקפי שמש כהים. היא מסתכלת עליי ואני עליה עד שהיא עוברת. יום אחרי היא הולכת עם הילדים וגם מסתכלת ככה. ואז מגיע הרגע. היא באה לבד ישר לכיוון שלי. בהתחלה ההליכה הנחושה שלה מעלה את החשש שאולי היא כועסת ובאה להגיד לי משהו כמו שהיא תתלונן עליי. מאיפה לי לדעת מה עבר לה בראש אחרי הפעם ההיא. אבל לא. היא עוברת מולי, מסתכלת אליי וממשיכה אל מאחורי הפילבוקס, למקום שהיינו בו. אבי בתוך הפילבוקס, יש חלון לכיוון היישוב שלא פונה לכיוון שלי אבל תכל'ס הוא יכול לצאת פתאום מהדלת שלידינו.

היא נשענת על הקיר. אני מתקרב אליה ונוגע בעורף שלה והופ! מוריד לה את כיסוי הראש. יש לה שיער שטני בהיר יפה. 'מה?' אני אומר לה. 'בא לך תספורת פה למטה?' אני עומד קרוב אליה ומרגיש איך היא מתנשפת ואז אומר, 'חכי כאן,' ועולה להביא מספריים. "כשאני חוזר אני רואה שהיא התיישבה על הרצפה. אני אומר לה, 'מה קרה?' ומושך אותה למעלה. 'בואי תקומי,' אני אומר לה. אני מרים לה את החצאית. היא בלי תחתונים. זה מדליק אותי. היא מתנשמת, מזיעה, כולה התרגשות ופחד. אומרת, 'אם יבואו, אם מישהו יבוא…' אני אומר לה, 'תירגעי. בואי תישעני על הקיר מאחורייך.' היא נשענת, ואני מתקרב אליה, נצמד. היא מתה שאנשק אותה, אבל אני מתרחק חצי צעד ויורד על הברכיים. אני תופס קווצת שיער וגוזר, ותוך כדי אני מקרב את הפנים, מריח אותה, מתחיל ללטף אותה, לשחק בשיער ושוב תופס קווצת שיער וגוזר. כל הגוף שלה רועד. עומד לי תורן. ואז אני מכניס אצבע בין השפתיים שלה. מת. איך היא רטובה. אני מגשש, מרגיש בתוך כל הנוזלים שלה את השפתיים ועולה לדגדגן. אני עושה לה ביד, היא עושה קולות שמחרמנים אותי. אחר כך אני מכניס רק שתי אצבעות פנימה ולוחץ חזק לכיוון הבטן, איפה שיש את הנקודה שמטריפה בחורות. ככה בלי להפסיק רק על הנקודה הזו. היא מתפתלת ונאנחת ממש חזק. אני פוחד שאבי ישמע אותה ואומר לה, 'שקט עכשיו.'