מאת: טלי ניר, מנכ״לית עמותת 121 – מנוע לשינוי חברתי
״את יודעת שאת בעצם גם חצי אמא של הבת שלי?״ שאלתי את הגננת של בתי הפעוטה, כשהיתה בת כשנתיים. זה היה אחרי שיחה שבה סיפרה לי הגננת על ההתמודדות עם העקשנות של בתי, וגילתה לי רעיונות חינוכיים חדשים. ״וואוו, מרגש אותי שאת אומרת את זה״ השיבה הגננת ״אני לגמרי מרגישה ככה, אבל נזהרת לא להביע את זה. בדרך כלל ההורים ממש לא רואים את זה ככה. חושבים שאני סוג של בייביסיטר״.
כאב לי לשמוע, והרגע הזה מלווה אותי כשאני חושבת על עשרות אלפי הגננות במעונות היום ובמשפחתונים, שבדרך כלל אנו קוראים להם ״המטפלות״. במציאות הן כל כך הרבה יותר מזה. הן נמצאות עם הילדים והילדות הקטנים שלנו לפחות 8 שעות ביום, שזה לא פחות מאיתנו ההורים. הן מלמדות, מחבקות, מרגיעות, מחנכות, מלהיבות. רוקדות, שרות, מגישות, מחליפות חיתולים ובגדים, מציירות, וחושבות, כל הזמן חושבות איך לעשות את הימים הכי טובים לפעוטות שלנו.
בעיני האחריות, הלימוד והטיפול שלהן חשוב לא פחות מזה שלנו, ההורים, בגילאים הכי קריטיים להתפתחות האדם, לידה עד שלוש. לפי כל המחקרים העדכניים, ההשקעה בפעוט בשנים האלו היא כה משמעותית שהיא יכולה להשלים חוסרים מבית, ולקדם מוביליות חברתית באופן האפקטיבי ביותר. לכן, רוב המדינות המפותחות משקיעות כיום משאבים ניכרים בחינוך בגיל הרך. ישראל נמצאת בפיגור משמעותי, שרק הולך ומעמיק עם הזמן.
בשנה האחרונה נחשפו מקרי התעללות קשים של מטפלות שסרחו, מטפלות שלגמרי לא התאימו לעבודה עם ילדים. בדרך הוכתם מקצוע שלם, מאד שלא בצדק. כ-50,000 מטפלות עובדות במעונות היום ובמשפחתונים, ורובן המכריע עושות עבודת קודש. למרות השכר המבזה והעומס האדיר שמוטל עליהן, הן מתייצבות בוקר בוקר ועושות הכי טוב שהן יכולות.
אלא שרובן המכריע של המטפלות מעולם לא עברו אפילו הכשרה בסיסית, ואין להן מסלול התפתחות מקצועי. הן עובדות בעומס בלתי אפשרי: בגיל שנה, כל מטפלת אחראית על שישה תינוקות, ובגיל שלוש, כבר מדובר על 11 ילדים לכל מטפלת. שיעורים אלו גבוהים בהרבה מהמומלץ ומהמקובל בעולם.
למרבה הצער, אף אחד לא מדבר על המטפלות בגיל הרך. למעשה, מדובר כיום בנשים "שקופות". רובן באות ממעמד כלכלי-חברתי נמוך, ומשתכרות רק מעט מעל שכר המינימום. למרות שהן מבצעות תפקיד קשה, מורכב ושוחק, צרכיהן שקופים ואין כמעט השקעה בהתפתחותן האישית והמקצועית.
לרגל יום האישה הבינלאומי, אני מציעה להפנות זרקור לנשים הקדושות האלה. החצי אמהות של כולנו.
אם אנחנו רוצים שגשוג חברתי וכלכלי לישראל, אנו חייבים להשקיע בהן הרבה יותר. לתת להן את ההכרה המקצועית, הכבוד וההערכה שמגיעים להן, ובצד זה להשקיע בלימוד שלהן, בהפחתת מספר הילדים פר מטפלת, ובמהלך הדרגתי גם להעלות את שכרן. רק ייסוד של פרופסיה מקצועית תבטיח חינוך איכותי לגיל הרך.
החינוך של דור העתיד הוא אינטרס של כולנו. אם אנחנו רוצים להמשיך להיות אומת סטרט אפ ולהרחיב את השגשוג לכלל החברה בישראל, אנחנו חייבים להתחיל עכשיו, בהתחלה הראשונה של ילדינו ובחצי האמהות שמגדלות אותם.
