** סיפורה האישי של אור (שם בדוי) ממקלט ויצו
תארו לכן…. תארו לכן שתי מערכות יחסים.
שני גברים – לא במקביל כמובן, למי שתוהה, אבל אישה אחת וארבעה ילדים.
הראשון – אהוב נעורים מה שנקרא, חבט בי ובנפשי. גם בחשבון הבנק שלי, באפשרות שלי להשתכר כמו כל אדם מהישוב.
זו לא הייתה אלימות מרומזת, זו לא הייתה אלימות ש"אולי לא בטוח שהתקיימה", זו הייתה אלימות hard core – חיים בפחד – ממנו, מהנושים, מהשוק השחור, מהמשטרה, מהאויבים שלו, משירותי הרווחה – מכולם. גם מעצמך.
בין לבין, את מחפשת שפיות. מנסה להבין איך הגעת למצב הזה? הרי היית הבטחה בבית ספר התיכון. היית הבטחה בצבא (למרות שמידי פעם היית מגיעה עם פנס אחד או שניים). מהר מאד הבנתי שאם אני לא עושה מה שהוא רוצה, לא מקשיבה בקולו ומשתיקה את שלי – אני חוטפת. חזק.
היה לנו ילד אחד. שראה ושמע את הכל. רציתי לברוח כל עוד נפשי בי, אבל לא ידעתי איך אפשר להשתחרר מהאיש הזה שמבחינתי "ידו בכל ויד כל בו".
ידעתי שלאן שאלך הוא יהיה אחריי. יהיו אנשים שיחפשו אותי בשבילו. המשפחה שלי הפנתה לי עורף, "תסדרי את החיים שלך ואז תבואי" אמרו לי. הם לא רצו להיות תחת האיומים והאלימות. "זה נדבק" הם הוסיפו.
ואז הגיע הגבר השני, שרצה "להציל" אותי מהראשון. הוא, דרך אגב, הכיר את הראשון טוב. טוב מידי. לפעמים תהיתי אם הוא למד ממנו דבר אחד או שניים. אולי יותר.
ידעתי שאני לא עוברת לגן עדן. אבל לא ידעתי שאגיע לגיהינום גרוע יותר מהראשון. שלוש בנות נולדו לנו. והן לא רק ראו ושמעו, אלא גם חטפו, לא משנה מה עשיתי כדי שהם לא ירגישו, לא יהיו בקו האש – הם היו.
האלימות חצתה גם את ה-hard core של הראשון. היה שם הכל כולל הכל ובעיקר פחד ואימה, הפחד בפעם הזו היה משתק. מאבן. פחד מסוג אחר. בעתה.
זה היה טרור לשמו. תתארו לכן שאתן ישנות, אחרי יום עבודה מפרך, אבל באמת מפרך ופתאום אתן נמשכות בפראות מהמיטה, מהשיער או מתעוררות מנחיתה של אגרוף לבטן או לפרצוף.. תארו לכן, סתם ככה. לא בגלל שהוא היה שיכור, או מסומם. לא. סתם ככה כי "בא לו". כי משעמם לו.
תארו לכן, שכשהאדם שאיתו את חיה ומגדלת ילדים רוצה להבהיר לך נקודה מסוימת שלא מצאה חן בעיניו, הוא יושב כל ערב על הספה עם אקדח טעון ועוקב אחריך במבט מחכה. מחכה שתעשי טעות. מה תעשי?
אז אם קודם עוד הייתי במצב של לנסות להבין מה קרה – עכשיו כבר לא יכולתי. יותר ויותר נמחקתי. נמחקתי עד שלא הייתי אני. וכשהוא הצמיד לי את הסכין לצוואר, כשארבעת ילדיי רואים, שומעים וקופאים, לא הייתי.
בכורי, התאושש הראשון ואלמלא הוא – לא הייתי גם בגופי הפיזי. ובנותיי-לא בוכות, לא מתחננות, פשוט מתבוננות, עיניים פעורות וכאב גדול.
וכך, מדממת מצווארי ברצפת המטבח, הבן שלי שהיה אז בן 14 בלבד מנסה לרתק את האיש הזה לרצפה נושם ומתנשף, הבנתי – זה או אנחנו או הוא. זה או להיות או לחדול. בחרתי בלהיות.
ואז הגעתי למקלט לנשים נפגעות אלימות. לא רציתי. אבל ידעתי שאני לא יכולה לבד ואני זקוקה לעזרה.
היינו בטראומה. כולנו. לקח לכולנו זמן להבין שאף אחד לא יעיר אותנו בצרחות לתוך האוזן, לא יטרוק את הדלת על האצבעות שלנו, לא ינעל לנו את המקרר, לא ישחק עם סכינים ואקדחים כדי לשתק אותנו, לא יכה אותנו, ישפיל אותנו ויגרום לנו לרצות לא להיות.
גם במקלט היה קשה – הכללים, הנשים האחרות, הילדים האחרים, הטראומות שלהם שנפגשות עם שלנו ועם כל זה , הפחד לצאת מתחומי המקלט. ידעתי שמחפשים אותי ושהסיכון גבוה.
ואז, לאט לאט מתוך חורבות חיי התחלתי להיזכר ולכאוב. לצעוק ולצחוק, להתלונן ולהעז. להעז לשרטט מחדש את גבולות הגוף וגבולות הנפש שלי.
הילדים שלי, נזכרו להיות ילדים. פתאום שמעתי את הבנות שלי צוחקות. לא הצלחתי לזהות את הצליל הזה בהתחלה. עד כדי כך.
התהליך במקלט היה קשה ומפרך. צוות עובדות ששמר, שהכיל, תמך, טיפל, ייעץ והחזיק בכל נפילה, בכל חרדה שהתעוררה סביב התהליך המשפטי שהתקיים.
ואחר כך?
אחר כך זה להמשיך לעבוד על עצמך ולהזכיר לעצמך שאת בנאדם, שאת לא טיפשה כמו שאמרו לך כל כך הרבה שנים. שאת אפילו חכמה ומסוגלת. גם לגדל את ילדייך בעצמך, לתת להם ערכים, לחנך אותם לדרך ארץ ולתת להם להיות – שווים, משמעותיים ומוערכים. כל מה שאני לא הייתי כל כך הרבה שנים. זו עבודה קשה מאין כמוה שלעולם לא נגמרת. תמיד להיזהר לא להעביר לילדים שלך את הפחדים שלך את ההתמודדויות שלך גם אחרי.
ועכשיו?
עכשיו אנחנו בטוב. סיימתי לימודי טכנאית רנטגן. אני עובדת בזה וגם לומדת לתואר ראשון. גם ילדיי בטוב. אפילו טוב מאד.
תארו לכן!
**** מידע חשוב ***
בישראל 14 מקלטים מהצפון ועד לדרום: 2 לנשים חרדיות, 3 לנשים מהחברה הערבית ו-9 מקלטים כלכליים. 2 יחידות למתבגרים הוקמו במקלט דרומי.
המקלטים חסויים וניתן להגיע אליהם בהפניה של גורם מקצועי: חדר מיון, משטרה, שרותי רווחה וקו החירום 118 של מדינת ישראל. המקלטים הינם שרות חירום העומד לרשות הנשים 24/7 365 ימים בשנה, כלומר הפניות מתקבלות בכל שעות היממה.
חלק מהמקלטים מונגשים לנשים עם מגבלת תנועה / נכות.
שיקום תעסוקתי-עם סיום הטיפול במקלט ניתן לעבור לתכנית המשך ב"דירות המעבר" הפועלות במס' ערים בארץ.
נתונים סטטיסטיים:
ב–14 המקלטים לנשים נפגעות אלימות וילדיהן, מקבלים הגנה על רקע אלימות במשפחה. המקלטים טיפלו בשנת -2017 ב-564 נשים 945ו- ילדים .
ב– 12 דירות מעבר לנשים נפגעות אלימות וילדיהן (יוצאות מקלט), אשר במימון המשרד ניתן טיפול המשכי לנשים הזקוקות להגנה על רקע אלימות במשפחה. בשנת 2017 שהו 32 נשים ו-57 ילדים בדירות המעבר. 6 דירות מעבר נוספות מופעלות במימון עמותות ובהם שהו 11 נשים ו-19 ילדים.
לייעוץ משפטי ואישי
036923791
ויצו