מאתמול יש רחש גדול סביבי, כולו סביב הסטורי של אווה. פרויקט של פרקים של סרטים העולים באינסטגרם, המנציחים את השואה ואת סיפורה של אווה היימן בדרך שתיגע בילדים ובני נוער. את אווה מגלמת השחקנית הבריטית מיה קוויני.
הדעות חלוקות לכאן ולכאן. המתנגדים, רואים את הסטורי של אווה כזילות בשואה ובמעמדה. המעודדים, אלה שבעד, טוענים שכך ניתן לחבר את בני הנוער, בכלי שהם מכירים ונמצאים בו רבות.
ואני חושבת באופן היסטורי על כל הסיפור. כשאני הייתי צעירה, בקושי היה סדרות או תוכניות על השואה. בדרך כלל בבית ספר נהגו לעשות טקס, ובו היה ניצול או ניצולה מבוגרת ששוחחו על השואה.
בזיכרוני גם הראו לנו תמונות וזוועות שונות, בעיקר חרדה גדולה סביב היום הזה. בהמשך הופקו סרטים שונים, ואף נכתבו ספרים מגוונים שונים יותר ממה שכתב קצטניק. דוגמת הספר הכלב היהודי, שגם עליו הייתה בהתחלה ביקורות שונות, כיצד ניתן לכתוב על השואה ממבט של כלב.
אני עוקבת אחרי הסטורי של אווה באינסטגרם ויש לי כמה תובנות.
ראשית הוא קליט מרתק ופשוט סוחף. כבר יש 722 אלף עוקבים דבר המעיד על ויראליות של הסיפור.
כאשר מדברים על חינוך, כולנו רוצים חדשנות וחידוש בעבור ילדנו וכאשר זה מגיע אנחנו מסתייגים או מפחדים מהחדש. לא בכדי החדש מאיים. אין זה מקרה שדברי החת"ם סופר ו"חדש אסור מן התורה" (שו"ת חתם סופר חלק א, אורח חיים, סי׳ קמח) הפכו לסיסמה, ולא בכדי דברי הרב קוק "הישן יתחדש והחדש יתקדש" (אגרות ראי"ה, חלק א, אגרת קס"ד) הפכו לסיסמה הבאה להתגבר על האיום שיש מן החדש באמצעות קידושו.
השימוש בכלי האינסטגרם הינו חיובי מאוד בעיני הרי אנחנו חותרים ללמידה משמעותית. ללימוד על פי עקרונות עמ"ר ערך מעורבות ורלוונטיות.
אני מבינה שיש קונפליקט של ערכים סביב הכלי, אך אין שום ספק שיש כאן מעורבות ורלוונטיות רבה עבור הנוער וכך גם ערך הלימוד על השואה עובר. אנחנו צריכים להכיר בכך שהמדיה של היום השתנתה והכל צריך להיות יותר קליט וקצר. הילדים כמעט לא יושבים שעתיים מול סרט זה נדיר.
אנו יכולים עד מחר להתלונן על כך שזה המצב, ושצריך להעביר את הדברים בצורה הרבה יותר עמוקה, ארוכה ורצינית, אבל אז המסרים יעברו למתי מעט.
טוב לו נתאים את עצמנו לדור, ונצמח ביחד איתו לשינוי.
והעיקר להמשיך לספר.