בין תור במרפאה לעבודה, עברתי בבית המרקחת. אני לא אוהבת להיות במקומות ציבוריים כשיש צפירה, הפעם ככל הנראה לא הייתה ברירה. אבל בשעה 10.00 הצפירה לא נשמעה. קול עמום נשמע למרחוק, משהו שסימן לי לעצור רגע בשקט, בדממה הזו שבה עמדתי – העוברית לא הפסיקה לזוז בתוכי, לבעוט, לחיות.
***
סבתא שלי, חיה אסתר לייב לבית ראט, היתה בין אחרונות דור הנפילים במשפחה שלנו. האשה הקטנטנה שתמיד הייתה בדיחה שגורה בפיה, זו שלימדה אותי מה זה לרצות לחיות. היא שנכנסה אל התופת, היא שיצאה ממנה ובנתה את עולמה מחדש יחד עם סבא אדמונד ז"ל. הסבתא שתמיד הצליחה לראות את העולם מהצד הבהיר שלו, ועדיין להאמין באדם, באישה, שהם תמיד יכולים לבחור אחרת, לבחור בטוב. היא אפילו האמינה באלוהים, שבפינות החשוכות ביותר בחייה עדיין היה שם.
בשבוע האחרון, הרוחות שסביב רחשו וגעשו. שוב התפרסמה כתבה על שיעור של רבני עלי. הפעם לא הושמעו עמדות שוביניסטיות, אלא נטען כי הם דוגלים בגזענות. אחרים ביקשו שנקשיב לשיעור כולו, שדברים הוצאו מהקשרם. הקשבתי לשיעורים, וכל הזמן רק חשבתי לעצמי, עד כמה דווקא הדברים שלהם מחדדים בעיני את הלקח שלמדתי מסבתא שלי בעקבות השואה.
האמונה באדם, הבחירה בטוב, היא ציווי עלינו כדי שנוכל אנחנו, נשים ואנשים לקיים את הציווי "והייתם לי סגולה מכל העמים". יש שיטענו שבעם היהודי טבועה סגולה או קדושה מיוחדת, אבל בעיני התורה מטילה עלינו אחריות גדולה, לא יוהרה והתנשאות על האחר. אחריות הדורשת מאתנו לשאת מידות טובות, סבלנות וסובלנות. אנו נתבעים להיות כאלה- לבחור בטוב, לראות את הטוב באדם, ולכאוב את כאבו של האחר.
הרב יחיאל וינברג זצ"ל, בעל ה"שרידי אש" אשר ניצל מעצמו מתופת השואה, מבקש להבין מדרש מהתלמוד, בו ישראל ננזפים על ידי בת קול כאשר הם חוגגים לאחר קריעת ים סוף בשעה שהמצרים טובעים בו -"מעשיי ידי טובעים בים ואתם אומרים שירה?".
דווקא אחרי השעבוד במצרים, דווקא אחרי השואה בה נרצחו כה רבים מבנות ובני עמנו, אין מקום לשירה אלא יש לתת מקום לקול המצפון אשר רואה בסבלו של האחר ואינו יכול לשמוח: "דברי אלוקים אלה חתכו את גורלו של ישראל. לדורות ולנצח הטביעו את חותמם על מצפונו, מכאן ואילך אין חלק לישראל בשמחה כל זמן שבריותיו של הקב"ה טובעים… המצפון היהודי, שרו של ישראל, אינו יכול להירגע ולהישאר אדיש בפני עיניים של בני אדם, בכל מקום שהוא חש בו, בכל מקום שהוא רואה עיוות דין, קלקול של ההרמוניה, של משפט וחירות – מיד הוא שומע בפנימיותו אותה בת קול הקוראת לו: "מעשי ידי טובעים בים…" (מתוך שו"ת שרידי אש).
סבתא אטו ז"ל בחרה לראות את הטוב, לא להתעלם מסבלו של האחר. סיפורי החסד שלה רבים מכדי למנות. וזה הסיפור שאני מבקשת לספר עליה לילדיי ולעוברית הקטנה, שהיא הילדה הראשונה שלי שלא תכיר את סבתא אטו היכרות אישית. כן, המחשבה על כך, בצירוף הרבה רעשי רקע שעוסקים בלחפש את הרוע, פוערים אצלי חור שחור בלב.
אז היום אני בוחרת לכבות את הרדיו או לפחות את ערוצי האקטואליה. להשתיק את קבוצות הוואסטאפ המרובות בהן אני חברה. היום אני בוחרת לראות את הטוב – את האחות שישבה איתי בסבלנות במרפאה; את הרוקחת עם החיג'אב שביקשה ממני להמתין עוד רגע, כי הצפירה עומדת להתחיל; את העוברית הקטנה שבוחרת לבעוט ולהזכיר שהיא מגיעה.
היום, אני בעיקר בוחרת להאזין לשקט מסביבי. זה שיאפשר לי לראות את הטוב באופן ברור יותר.
