מאת: ליאת מיה לומברוזו, צלמת ופעילה חברתית
מחאת יוצאי העדה האתיופית בשבועיים האחרונים, שניצתה עקב מותו של סלומון טקה, נגעה לליבי. היממו אותי העוצמות, הכמות של המפגינים, האחדות ביניהם ריגשה אותי, כמו גם הכאב שהוציא אותם לרחוב. הכאב על מותו או הריגתו של אחד מהם גרמה לי לחשוב שמעבר לתחושות הקיפוח יש כאן קבוצת אוכלוסיה שכה לוקחת ללב כאשר מישהו ממנה נלקח לבורא עולם.
אין ספק שיש גיזענות ובמיוחד כואבים אותה דווקא הדור הצעיר שמשרת או שירת בצבא – אלו שהיו כתף לכתף עם הישראלים הלא אתיופים. הסתכנו, נהרגו, התאמצו, כאבו, השקיעו, התנדבו.
אני שמה רגע בצד את האלימות שההפגנות הגיעו אליה, עד שהוגדרו בתקשורת כאנרכיה. אני גם שמה בצד אפילו את אי הנוחות שחסימת הכבישים גרמו. כן, הגענו יום ייומיים מאוחר הביתה. זה ממש לא נעים אבל, שמה בצד.
גם אין לי ספק שאולי המהומה ניערה את קרונות הבירוקרטיה ואת ההבנה של המימסד שצריך לקלוט נכון במדינת ישראל עולים חדשים שעלו מאתיופיה. זה לא חוכמה רק להביא אותם. כדי שבאמת תהיה קליטה טובה ותהיה השתלבות טובה בחברה יש להשקיע אולי יותר, אולי אחרת. אין ספק שכל הצדדים ירוויחו אם הדברים היו מתנהלים אחרת ובוודאי אם מעתה והלאה יתנהלו אחרת.
שנים רבות שאני פעילה חברתית ומתוך כך, כצלמת חברתית, תיעדתי דרך עדשת המצלמה שלי לא מעט תחומים שהן בטן רכה של החברה בכלל – בעולם ובטח בישראל. החל מילדים הלוקים בתסמונת דאון ואימותיהם, נשים שעברו התעללות מינית קשה ואסירים קשים בתוכניות שיקום. נגעתי בדתות השונות שלנו כאן בארץ בעיניים בוחנות ומשתהות, ועוד ועוד. בפולין תיעדתי ילדים פולנים שהפכו את פאתי מחנה אושוויץ לחצר המשחקים שלהם וברובע גיון ביפן תיעדתי גיישות יפניות. תמיד ניסתי לרדת למבט המרגיש, החווה ולהבין מה עובר על האנשים שצילמתי. האם הם בטוב, האם הם כואבים ומדוע. נקודת המבט שלי דרך המצלמה מחוברת היטב ללב שלי ולרגישותו.
כמי שעוקבת שנים מספר אחר נושא רצח נשים על רקע אלימות המשפחה, לא יכולתי שלא לחשוב היכן אותה ההתלכדות, זעם, כאב ואחדות סביב אותן 30 ויותר נשים יוצאות העדה האתיופית שנירצחו על ידי בני זוגן. הרי גם זו תוצאה של הקושי הגדול שהעליה הביאה איתה. כל משפחה שעוקרת ממקום מגוריה הקבוע ועוברת למקום אחר, חווה קשיים. אין לי ביקורת על הרוצחים, אותה בית המשפט נותן. אני מעלה את השאלה הפתוחה הזו ומנסה להבין, איפה כל ההמון הכואב ואולי בצדק, יוצא כך לרחובות על התופעה של רצח בתוך המשפחה? מדוע לא הופעל יותר לחץ מתוך הקהילה למיגוד התופעה? מדוע הצעירים לא מחו מדם ליבם על רצח הנשים גם אם הם תוצאה ישירה של קליטה לקויה? או נגד המימסד והממשלה שלא משכילים לטפל נכון בקהילה?
איפה הכאב? איפה הזעם על רצח נשים חפות מפשע במספרים מטרידים? בסוף 2017, משרד הרוווחה פרסם שהתופעה יורדת עקב פעולות שביצע כגון גישור וטיפולים זוגיים שמשפיעים לטובה ולמרות שבין השנים 2015-2005 נרצחו 29 נשים, הרי שבין השנים 2017-2015, הנותנים פחתו, אם כי עדיין נשים יוצאות אתיופיה נרצחו בישראל ע"י בני זוגן.
יש כל כך הרבה שעוד ניתן לעשות לקליטה מיטבית של בני העדה בישראל וגם לנו, החברה הקולטת יש מה ללמוד בכל הקשור להזדמנויות בשוק העבודה, בהצבת רף שווה לכל הבנים והבנות המשוחררים מצה"ל ללא הבדל דת, גזע ומין, בהסכמה לשהות יחד למרות השונות ולזכור שבסופו של דבר כולנו יהודים שחיים בארץ הזו. ומעבר להכל, בואו יחד, כולנו, מכל העדות, מכל האומות, כל החיים פה בארץ, נעשה שאף גבר לא ירצח אף אישה רק כי הוא יכול, ורק כי היא אשה.
**הכותבת היא צלמת חברתית עיתונאית ופעילה חברתית