אני לא מאמינה בעין הרע. או אם לדייק אני לא מאמינה בעין הרע מאנשים קרובים אלי, ולכן, כשנכנסתי להיריון בפעם הראשונה לא פחדתי לספר. לא לכולם, סיפרתי ל 2-3 חברות הכי טובות, לאחותי, להורים שלי, להורים שלו, אחותו, אחי.
לא סיפרתי לכולם ישר, חיכיתי שנראה דופק. שהרופא יגיד שהכל בסדר. אבל הכל לא היה בסדר, ההיריון התחיל ברגל שמאל, לא ראו דופק, לא ראו עובר בשק ההיריון. אבל כעבור שבוע קרה נס, וגילינו דופק. ושמחנו כ"כ. אז סיפרנו להכי קרובים, כי עברנו כזאת טלטלה והאמנו שזה מאחורינו. כולם מאוד שמחו, ואמרו שנהיה אופטימיים ואז הכל יהיה בסדר. תחשבו חיובי- יהיה חיובי אמרו לנו. ואחרי שבוע בבדיקה שגרתית, בשבוע 10, ראיתי את הפנים של הרופא שלי. לא היה צורך במילים. הסתכלי עליו, על המסך, והבנתי לבד. אין דופק. זה סופי.
התיישבנו מול הרופא, והוא הסביר שצריך לעשות הפלה. זה היה יום רביעי בערב, סביבות 19:00. ביום א בשעה 07:00 כבר הייתי בבית החולים מחכה להפלה.
היה לי מזל. בעצם, היה לי בן זוג שישר אמר שנעשה את זה פרטי, אצל הרופא שלי. עוד לפני שידעתי שהביטוח הפרטי שלי יממן את הכל, החלטנו. אני לא הולכת לאדם זר ברגע כ"כ קשה. אני רוצה את הרופא שלי. ואני רוצה עכשיו. מבחינתי אפשר היה לצאת מהקליניקה וללכת כבר לבית החולים. ואם לא היום אז מחר. לא יכולתי לדמיין את עצמי ממשיכה להתנהל "כרגיל" כשיש בתוכי עובר מת. לא רואים, ולא מרגישים עדיין. אבל לא יכולתי לחשוב על זה. ועוד יותר הפחידה אותי המחשבה שיש סיכוי שהעובר ייצא החוצה, ותהיה לי "הפלה טבעית". לא רציתי, לא יכולתי לדמיין את עצמי מתמודדת עם זה לבד. רציתי בן חולים, הרדמה ואת הרופא שלי איתי.
לשמחתי לא הייתי צריכה להסביר לרופא שלי שאני לא יכולה לחכות אפילו דקה. הוא אמר לי שיעשה הכל כדי שזה יהיה ביום שישי, אבל הוא לא יכול להבטיח בגלל זמינות חדרי ניתוח, אבל הבטיח לי שלכל המאוחר זה יהיה ביום א'.
עברתי את ההפלה. הייתי בסדר. ממש בסדר. לא הייתי בדיכאון, הבנתי שזה קורה. והבנתי שנפלתי על הסטטיסטיקה, 1 מכל 4 הריונות מסתיים בהפלה. אבל גיליתי עולם חדש. גילתי שהמון נשים עוברות הפלות, ולא מדברים על זה. גיליתי שאם כבר מדברים על הנושא אז זה בשקט. בלחש. ולא הבנתי אז ואני עדיין לא מבינה היום למה. הפלה זה משהו שקורה, זה לא אשמתנו. אבל איכשהו אנחנו מרגישות שאנחנו לא היינו בסדר. אם רק היינו מתעמלות פחות, או מתעמלות יותר, או אוכלות יותר בריא, או לא מקפידות כל כך, או יותר נחות או פחות אז לא היינו מפילות. וזה כל כך עצוב ובעיקר מיותר, כי לצד השוק הגדול, יש פחד. אני מאוד פחדתי מההליך עצמו. אני אדם בריא, לא עברתי לפני כן שום ניתוח, והפחידה אותי ההרדמה, והאם זה כואב? ואפילו שאלות טיפשיות כמו האם ירדימו אותי על כיסא גניקולוגי?
ובגלל שלא התביישתי, כי כנראה בשיעור הזה שמלמד נשים להתבייש לא הייתי, דיברתי. וכשדיברתי גיליתי שחברה קרובה עברה הפלה. ומצאתי מי שתרגיע ותעזור. ומאז אני מקפידה להמשיך לדבר ולספר, כי אין לדעת מי עוברת את זה ממש עכשיו וצריכה אוזן קשבת או כתף לבכות עליה.
את ההפלה עברתי בהצטיינות, הרגשתי טוב והייתי מאוד אופטימית. כולם היו גאים בי. גם אני. את הכאב של ההפלה ההיא חוויתי מאוחר יותר.
שנה אחרי ההפלה, נכנסתי להיריון. שוב שמחה גדולה, ושוב אמונה שאפשר לספר, כי כבר למדתי שאם לא אספר עכשיו, אספר אם יקרה משהו. ואז הגיעו הבדיקות הרבות שמלוות כל היריון. וכל פעם שנאלצתי לענות על השאלה הפשוטה ביותר : "איזה היריון זה?" הלב שלי קצת התכווץ. ואחרי שנולד הבן הבכור שלי, רק אז הבנתי מה זאת הפלה. הבנתי מה יכול היה להיות. ובהיריון השני, כל פעם ששאלו איזה היריון זה, הדמעות כבר היו בגרון שעניתי: "הריון שלישי, יש לי ילד אחד".
והיום, עם שני ילדים, אני לא יכולה לחשוב על ההפלה בלי דמעות בעיניים.
הסיפור שלי הוא לא סיפור מיוחד, הוא קורה הרבה. אחת לארבע, כבר אמרתי. אבל לא מדברים על זה, זה סוד. וחבל. לא עשינו שום דבר רע, ההפלה היא לא באשמתנו, היא לא עונש, והיא בטח לא כישלון. אבל כל עוד נמשיך להתנהל בשקט סביב נושא ההפלות, ימשיכו להפלות אותנו, וימשיכו לנצל את המבוכה. אין לי הסבר אחר להתנהלות משרד הבריאות, והחוצפה להגיד שהפלה היא לא דבר דחוף. הם יודעים שלא נצא למחאה גדולה, הם יודעים שנשים שהיו שם לא ירצו לדבר, והם יודעים שזה אפשרי.
אז זהו. שלא. אנחנו לא שותקות יותר.
