תמיד אביא לך גלידונית

לא דמיינתי שלפעמים כשכל כך עסוקים, טרודים ומותשים אז לא רואים שהצד השני זקוק לכוס מים, לגלידונית, למחמאה ואולי לפלרטוט קטן

כשמתחתנים אומרים דברים כמו "אדאג לך כל החיים", "אעשה הכל כדי שתהי מאושרת", "אתן לך את הלב והנשמה שלי. לתמיד" ו"אהיה שם בשבילך – לתמוך. לאהוב. ולכבד".

היום עמדתי במטבח. שבת בצהריים. אחרי שהייתי ערה מ-6 בבוקר. בשעות שחלפו שיחקנו משחקים, פיזרנו צעצועים והקראנו סיפורים. קיפצנו, התרוצצנו במעגלים, אירחנו חברים והתארגנו לבריכה (לגמרי פעילות/משימה). נכנסו למים, זרקנו דברים על האש ולכלכנו את כל הרצפה וכשהגיעה שעת הצהריים. הקטנצ'יק נרדם ועמדתי במטבח עייפה.
זמן קצוב להתארגן על עצמנו ולנוח זולג לו כמו שעון חול. ואני מביטה מסביבי תוהה, מה לעשות קודם. כלים? לאסוף מהרצפה? סדר בצעצועים? מקלחת? סתם להימרח על השטיח? כולן אופציות טובות. ונדרשות. מה יטפס למעלה סדר העדיפויות?

ואז צץ לו איזה צורך במשהו מתוק. אני סורקת במוחי מה יש במדפים, מה יש במגירות. מה בא לי. אין הרבה אופציות מפתות. נזכרת פתאום שבפריזר יש גלידוניות. לי לא בא. אבל אני מסתכלת עליך יושב שם במרפסת. קורא עיתון. מזיע. ועייף. אתה בטוח לא יודע בכלל שיש גלידוניות בפריזר (אחרי הכל אני קניתי אותן). ובטח אין לך כוח לקום. לחפש משהו מתוק. סביר שאתה בכלל לא ממש מודע שבא לך מתוק.

ופתאום אני מבינה שלהביא לך גלידונית עכשיו. מה זה להביא? ליזום. להגדיל ראש. להתבונן. ולהציע לך גלידונית. זה ה-"להיות שם בשבילך" המעשי, אותו "להיות שם" שנאמר פעם בהצהרה מלאת רומנטיקה צעירה וקלילה. כן, אני מבינה. את המהות – לתמוך, לאהוב ולכבד – בגלידונית. לכבד אותך בגלידונית זו אהבה אמיתית.

שירלי טמיר ובעלה

כשעשינו קורס הכנה ללידה, באחד מהמפגשים, הקדישו כמה רגעים כדי לדבר על הזוגיות שמשתנה, הרומנטיקה ה"חדשה". המנחה אמרה שפתאום זה שהוא יגיש לך כוס מים בזמן שאת מניקה זה הדבר הכי רומנטי שהוא יכול לעשות עבורך. והבנתי את זה אז. הבנתי, בעקרון. כשהיא חייכה ודיברה על זה ברצינות מלאה. אני זוכרת שהסתכלתי עליך עם אותו חיוך ואותה רצינות, פלוס מעט חרדה. לא באמת היה לי מושג איך זה ירגיש. ואיך תראה השגרה.

לא דמיינתי שלפעמים כשכל כך עסוקים, טרודים, מותשים ולא רואים שהצד השני זקוק לכוס מים, לגלידונית, למחמאה ואולי לפלרטוט קטן. או איזו טפיחה. אבל הרגעים האלה שבהם כן מצליחים לראות את זה. לראות אחד את השנייה. הם באמת רגעים של רומנטיקה. של אהבה.

אני ניגשת אליך ושואלת "בא לך גלידונית?" ואתה כמו ילד מחייך ומהנהן. אני אומרת "נכון שזו אהבה אמיתית? ושצריך לומר תחת החופה 'אני תמיד אביא לך גלידונית?'". אתה, כאמור, קורא את העיתון, לא מבין שזו הפכה להיות שיחה וממלמל "כן תודה" ואני בכעס ובעצבנות "עזוב. לא צריך. קום וקח בעצמך".

אתה: "מה?"

כן, זה קורה לי לפעמים שאני ממשיכה את השיחה שלי עם עצמי – מולך ופה נכנס ה"לאהוב" ו"לתמוך" מצידך בסבלנות ובהבנה.

** הכותבת, שירלי טמיר, העלתה במקור את הפוסט הזה לדף הפייסבוק שלה