רציתי להיות אבא ולא האמנתי שהנס יקרה

הילד נולד בקומה השלוש עשרה בבית חולים מודרני וגדול. כשהרופא קרא בשמי והושיט לי את השמיכה התכלכלת, ובה פעוט יפהפה מביט בי במבט נבון ורב עוצמה, הרגשתי שחיי נחצים לשניים. שהספירה מתחילה מחדש

"רוכלי האהבות", הוא טקסט שבא היישר מן הבטן, ולכן ספוג התרגשות גדולה, געגוע, פחדים, שמחה ובעיקר אהבה. אהבה לאבא שהיה בשעת כתיבת הספר בסתיו ימיו, איכר ביישן ושתקן שעלה מאפגאניסטאן הרחוקה, ועם השלמת הטיוטא הראשונה הלך לעולמו. אהבה לאמא, שמסי הנהדרת שעלתה באיראן בהיותה ילדה קטנה, וכל ימיה רצתה להיות מאושרת. אהבה לבני בכורי, פעוט יפהפה שנולד במומביי שבהודו בתום מסע ארוך, אחרי שלא האמנתי שגם אני אהפוך יום אחד להיות אבא. אהבה לבן הזוג, בחור מסור ורגיש שנולד בפולין, קשר את חייו בחיי והצטרף אלי במסע המרגש הזה, המסע להיות אבא וטטה.

נולדתי ברעננה, בשנת 1962, להורים שעלו מאפגאניסטאן ומאיראן. אבא היה פועל חרוץ בפרדסים שעיטרו את השרון.  בערבים היה מספר לנו על הראט האגדית, עיר של שדים וננסים, קוסמים ומכשפים עליהם אני מספר ברומן. בחצר הבית טיפח גינה ירוקה עם עצי פרי נהדרים. אמא היתה עקרת בית מופלאה, ומדי פעם סייעה בפרנסת הבית בעבודות מזדמנות, לרבות במשק בית.

הייתי הבן הבכור, תלמיד מצטיין בבית הספר היסודי ובתיכון. מגיל שש שלחה אותי אמא ללמוד נגינה באקורדיון בקונסרבטוריון הצנוע של רעננה. כשהיתה עושה כביסה או מורטת נוצות של תרנגולות מול פיילה של מים רותחים בחצר הבית, הייתי מנגן לה ואלסים אוסטריים. כל ימיה חלמה שילדיה יגדלו לתוך חיים אחרים. שייחלצו מהנופים של שכונתה עולים שלנו.

יוסי אבני-לוי

מגיל צעיר ידעתי שאני שונה. חבריי נישאו והולידו ילדים. הזמן שלהם נע קדימה, במעגלים של פריון ושל המשכיות. מגיל ההתבגרות כעסתי על עצמי שגורלי יהיה אחר. העתיד הפחיד אותי מאוד. רציתי להיות אבא, ולא האמנתי שהנס הזה יכול לקרות. הייתי מוזמן לברית מלה של ילדיהם של חבריי, לבר מצוה, לחתונה ראשונה, יושב בשקט בשולחן האורחים ומקנא באושרם של אחרים.

הצטרפתי למשרד החוץ ומילאתי תפקידים מרתקים בברלין, בוורשה ובבלגרד. זמנים חדשים באו. דיברו על הורות אחרת. על פונדקאות. הכרתי אישה נהדרת שהסכימה להביא יחד ילד לעולם , אבל ברגע האחרון נמלאתי יראה ופרשתי מהתהליך. אלף התנצלויות התנצלתי בפניה. היום היא אמא נהדרת, ואנחנו שבנו להיות ידידים. נסעתי למומביי בעקבות כתבה ששלחה לי אחותי, ובה ידיעה על מרפאה חדשנית שמסייעת לזוגות חשוכי ילדים להפוך להורים.

זו היתה הנסיעה הראשונה שלי אי פעם להודו. משדה התעופה נסעתי היישר למרפאה, עם מזוודה גדולה והר של משאלות. שבוע ימים נשארתי שם. נזיר ברהמיני שפגשתי ברחוב בירך אותי להצלחה. היתה לי תחושה טובה. זמן קצר אחרי החזרה לתל אביב בישר לנו מייל שהתחיל הריון. התקשינו לעצום עין. ביום כיפור הגיעה הודעה שההריון נכשל. ישבנו על הרצפה ולא יכולנו לדבר שעות ארוכות.

פגשתי ידידים שסיפרו לי על מרפאות בארצות הברית שיכולות גם הן לחולל את הקסם. נרשמתי לאחת מהן, אבל הסכום שביקשו ממני היה גדול מחסכונותיי. ישבתי עם בן הזוג  וחישבנו שעד כה הוצאנו כמה ע0שרות אלפי דולרים, ולא נותר לנו הרבה. שקלנו למכור את הדירה. חברים המליצו לי על סוכנות מסויימת שרשמה אחוזים גבוהים של הצלחה.

יוסי אבני לוי ובן זוגו

העיסקה נחתמה בתקיעת יד על ספסל בשדירה. הופנינו לבדיקות בתל השומר. לא חלפו ימים וטלפון בישר לי שהריון נקלט בבטנה של אישה שלא הכרתי. פחדנו מכישלון, ואימנו את עצמנו שלא לשמוח. שלא להתרגש. שלא לספר לאף אחד. כעבור שמונה חודשים וחצי נסענו למומביי עם מזוודה של בגדי ילדים-  ובה בגדים לבן ובגדים לבת, שהרי מין היילוד לא היה ידוע לנו. זה היה המסע הגדול של חיינו.

הילד נולד בקומה השלוש עשרה בבית חולים מודרני וגדול. כשהרופא קרא בשמי והושיט לי את השמיכה התכלכלת, ובה פעוט יפהפה מביט בי במבט נבון ורב עוצמה, הרגשתי שחיי נחצים לשניים. שהספירה מתחילה מחדש. רצינו לאחוז בו ולשמוח, אבל אמרו שהפג בלע מים ועליו להישאר במיון חירום. שלושה ימים פרפרנו בין תקוה לאימה. את הימים הללו אני מעדיף לשכוח. רק את הרגע שהביאו אותו לחדר שלנו אני רוצה לזכור, ילדון מקסים נישא בעריסה לבנה בידיהם של שש אחיות הודיות מעומלנות וחייכניות.

הילד הזה הוא הגיבור הפנימי של "רוכלי האהבות". אני מספר לו כיצד נולד , מי היו סבו וסבתו. להנציח על נייר דברים שאולי לא אספיק לספר לו בעתיד, כאשר יהיה אדם בוגר.

יוסי אבני-לוי עם אמא

כשמלאו לילד חמשה חודשים נסענו לבלגרד לפרק חדש בחיינו. קיבלתי מינוי של שגריר מדינת ישראל לסרביה ולמונטנגרו. גרנו בבית גדול ברובע ירוק ורוגע בבלגרד הנהדרת, עיר שהתאהבתי בה לגמרי. הילד גודל על ידי מטפלת סרבית, ושמע בשנותיו הראשונות עברית וסרבית, פולנית ואנגלית. היינו משפחה קטנה ומאושרת. רצינו לאחוז בידינו ילד נוסף.  בתום לבטים והיסוסים יצרנו קשר עם אותה סוכנות של פונדקאות.

ההליך היה זריז ויעיל. לא חלף חודש והתבשרנו שצפויים תאומים, שאמורים להיוולד בקטמנדו הרחוקה, מתחת לציפור האבן. נמלאנו התרגשות וגם חשש, שמא כוחותינו לא יעמדו לנו לגדל שני תינוקות. קנינו עגלה לתאומים, מיטות, והתכוננו לנסיעה הגדולה לקטמנדו. למסע החדש. בוקר אחד ראינו בחצר הבית בבלגרד גוזל גדול ועירום של ציפור שנפל מקן. הגוזל היה מת, והיה שרוע על גבו כמו תרנגולת מרוטה קטנה.

הבטנו זה בזה באי שקט. האם האמנו באמונות טפלות? אינני יודע. אבל חשנו שנינו שמשהו מאיים ומפחיד עומד לקרות. אותו יום בדיוק הודיעו על רעידת אדמה איומה שפקדה את נפאל. הוכינו תדהמה. לא ידענו מה מצבה של הפונדקאית שלנו ומה מצבם של התאומים. התפללנו לשלומם. השיבו לנו שהלידה תתבצע כרגיל, אבל לא בבניין הראשי שנפגע ברעש האדמה אלא באוהל שהוקם לידו.

עטיפת ספר רוכלי האהבות

במחצית מאי נולדו בן ובת. הם היו בריאים לגמרי כאשר נולדו. בן זוגי שהה לידם בשעת הלידה וחיבק אותם בידיו. לא היה מאושר ממנו. הוא צילם אותם ושלח לי צילומים נרגשים של שמחה בתוך העליבות של מיטת שדה מכוסה ברזנט, ופגים נחים עליה בשורה ארוכה. כעבור פחות מיממה אירע אסון. הילד חדל לאכול ונחלש. בקול שבור אמר לי בן הזוג, הילד גוסס.

אינני רוצה לספר מה עבר עלי אותו רגע. מה עשיתי. למי התפללתי. מה חשתי. כעבור דקות מייסרות אמר לי שהוא אוחז את הילד בזרועותיו ומספר לו על כל אחד מאתנו. שהילד פוקח את עיניו ומקשיב. שהוא נפרד ממנו לשלום. יש לי הרבה לספר על הרגעים האיומים ההם. וגם על הרגעים האיומים שקרו אחר כך. על אנשים שניסו לסייע ועל אנשים שניסו להפריע. על טוב לבם של אנשים וגם על רישעותם של אחרים. אבל אולי מוקדם מצדי לדבר על זה. אולי גם אסור.

 הספר "רוכלי האהבות" הוא אישי ופרטי מאוד. אבל בו בזמן הספר הזה הוא גם סיפורם של הרבה מאוד אנשים. זהו סיפור של מסע שהסתיים עם שמחה וגם עם עצב. סיפור של אנשים שרצו משהו וחלמו אליו, ויום אחד, כאשר הדלת האחרונה כמעט ונסגרה, קמו והעזו לממש את החלום.

** הכותב הוא יוסי אבני-לוי, סופר. בימים אלה ספרו "רוכלי האהבות" יצא לאור בהוצאת זמורה