אצלנו בבית זה קצת שונה, בן זוגי מתלונן שאני לא עוזרת לו מספיק בבית. לא מנקה, כביסה רק עליו, בכל ערב הוא נכנס וחפצים מקדמים את פניו על הרצפה והוא ממהר ותופס מגב. כל העניין היה יכול להיחשב כמחלוקת אימתנים בין אוהד מושבע לסדר וניקיון לבין זאת שמעדיפה בלגן ושינה בין הררי כביסה חצי משומשים – חצי נקיים. אך אין זה מתמצה בזה, כי דווקא בשעת רגיעה הוא שואל את עצמו ואותי איזו מין אישה אני שלא אוהבת לנוע על המרצפות עם מגב כסינדרלה, סמרטוט בין שיניה, מוכנה לקרב (שבו היא נכונה תמיד להפסיד) מול האבק והלכלוך שהולך ושב.
אני לא בטוחה עד כמה המצב אצלנו בבית חריג ביחס לשכנים (חוץ מהעובדה שעיני לא למדו לקלוט כל קמט בבגד, כל כתם שוקו יבש על השולחן, או כל דבר אחר שנחשב כסמל של כאוס ולשבר בנפש האדם, ובעיני לחגיגה של צבעים). אבל כשישבתי בהרצאה של טל ברייר בן מוחה, בחברותא משותפת עם גננות פרדס חנה- כרכור, זכיתי להבין כיצד מעשים יומיומיים, האופן שבו השפה מדוברת, מעצבים את דמותנו ואת השקפת עולמנו וביתר שאת את השקפת עולמם של המתחנכות והמתחנכים, הצעירות והצעירים בגנים.
עד כמה, בלי משים, המחשבות שלנו נעות בתוך תבניות חשיבה מקובעות שירשנו מהורינו שירשו מהוריהם, כך שגם הערניות והערניים מבנינו, יכולות ויכולים לעמוד מול שלט הכניסה בגן הילדים שהמילים המתנוססות עליו הן "מי בא לגן?" והן לא יעוררו כל שאלה, או תמיהה. לאן נעלמו הבנות?
ולצד הטקסט המדובר והמלא שמחה, מצוירת אמא בשמלה ורודה, ולרגליה נעלי עקב דקות, ידיה אוחזות תינוק. ילדה מציצה מחלון הבית ובועת מילים מעל ראשה אומרת "בגן שלנו רוקדים ושרים", הילד בחצר התמונה אוחז בידיו כדור והמילים היוצאות מפיו הן: "בגן שלנו משחקים ונהנים".
זו סיטואציה כל כך נורמלית בעיננו עד שאיננו מערערים עליה. זהו הדבר שטל מכנה- "קיר המגדר השקוף". אך אם נסתכל על הסיטואציה הזו בעיניים למודות מגדר זה צורם- התא המשפחתי המוצג נעדר אב, האם לבושה כסטראוטיפ, הילדה ככל הילדות בעולם רק רוצה לרקוד ולשיר- שיסתכלו עליה וימחאו כפיים למקצב גופה, והילד רק רוצה להיות בחוץ, לבעוט בכדור, לשחק וליהנות. כל מה שנותר לשאול האם אין דוגמאות אחרות לילדות ולילדים אחרות ואחרים למשפחות שונות- אין ילדה שאוהבת לשחק כדורגל ואין ילד שרוצה להיות רקדן?
"בוודאי שיש" אומרת טל, רק צריך לתת לילדות ולילדים אפשרות להכיר בזה, וזה הערך הגדול של חינוך מודע מגדר, שהוא לא נועד רק להעצמה נשית כפי שמקובל אולי לחשוב, אלא גם לשחרור הגברים מהסטריאוטיפים המושתים עליהם בחברה- הרי גברים צריכים להיות חזקים, אסרטיביים, להפנים רגשות, להציל את הנסיכה, לאהוב כדורגל.. וההתוויה הזו עוברת כחוט השני בכל תחומי החיים, החל מהתא המשפחתי (אם הוא בועט בבטן- כדורגלן! אם היא זזה בלי הפוגה- רקדנית!) בהמשך למסגרות חברתיות. ההתוויה הזו נמצאת גם בהרבה ספרי ילדים, סרטים, תמונות ובפינות משחק מוגדרות בגנים".
תזוזה קטנה – שינוי גדול
"בגנים שבהם הגננות ערבבו את פינת משק הבית עם פינת הקוביות – אפשר לראות בנות ובנים משחקים יחד או זו לצד זה, ניתן לראות בנים מנענעים בובות, ובנות בונות את ארמון החלומות, ובעיקר היחד הזה פותח בפניהם עולם חדש של משחקים הרבה יותר יצירתיים ומלאי דמיון- ספינות פיראטיות ופיראטים וחלליות עם משחק מורכב ומתמשך בתוכן, מחליפות את המשחק הרגיל. ונצפות מיומנויות שבמשחקים מוגדרים ומגדריים אחרים, לא הבנות ולא הבנים היו זוכות וזוכים לכך".
"הבחירות האלו אינן מקריות, ממשיכה טל, אך גם אינן מודעות, הן נעוצות בתרבות ובהיסטוריה שלנו שבו נשים מודרות מהשיח באופן יומיומי עד שהתרגלנו לכך, ולרוב אנחנו אפילו לא מצליחות ומצליחים לזהות את העיוות המגדרי. המילה היסטוריה באנגלית במשחק אותיות יכולה גם להיכתב כך: His –story וזה אומר הכל. העברית היא שפה מיננית המחייבת אותנו להבחין כל הזמן בין זכר ונקבה ובה בעת בפנייה לכלל או לסתמי להשתמש בלשון זכר. חוסר ההתייחסות השפתי יוצר מידור והדרה של נשים מהשיח, אפשר לראות את זה בהרבה מקומות, באופן שבו ברכת הבוקר בגנים לא מודעי מגדר תהיה "בוקר טוב ילדים" ואין פניה לילדות. דיבור כזה לא פוגע רק בבנות אלא גם בבנים, נשות ואנשי חינוך שעברו סדנאות של מנהיגותה מאוד ערות וערים לדקויות כאלו וכך גם הילדות והילדים בגנים, ואם נכנסת דמות אחרת לגן שאינה מקפידה על שפה שוויונית ילדות וילדי הגן יעירו על כך".
מנהיגותה
לטל יש יותר תעודות מקירות. היא עורכת דין, למדה תואר ראשון בניהול ובמשפטים באוניברסיטת תל אביב ובעלת תואר שני במשפט מסחרי גם הוא מאוניברסיטת תל אביב., (היא עזבה את התחום בגלל חוסר סיפוק מוסרי וערכי). כיום היא יועצת ארגונית ולמדה יעוץ ארגוני בגישה פסיכואנליטית מערכתית (אוניברסיטת תל אביב), ויש לה גם תעודת הסמכה בלימודי גשטלאט, בנוסף למדה קואצ'ינג והקפיאה לימודים במסלול ישיר לדוקטורט במגדר באוניברסיטת בר אילן, כדי לכתוב ספר על התפיסה והשיטה שפיתחה בשיתוף עם גננות ומפקחות של מחוז תל אביב ומיושמת כרגע במרבית הגנים של רמת- גן. תפיסה זו נקראת 'מנהיגותה' ובשמה גם קראה לארגון שייסדה 'מנהיגותה'- והיא פיתוח מנהיגות חינוכית מודעת מגדר.
במהלך עבודתה היא הגיעה עד לאוקספורד להרצות בפני דוקטוריות ופרופסוריות לחינוך מכל העולם על הגישה הייחודית שיצרה, והבינה שאולי הפמיניזם שגור על הלשון אבל התחום שהיא פיתחה הוא ראשוני מסוגו בעולם, למרות שככל הנראה לא תודה בכך.
במהלך עבודתה כיועצת ארגונית היא הנחתה סדנאות של פיתוח מנהיגות בארגונים עסקיים ובהמשך בארגוני חינוך וגילתה להפתעתה כי מרבית המנהיגים המדוברים הם גברים לבנים, אשכנזים, עטורי דרגות או בעלי זיקה פוליטית. לאן נעלמו כל הנשים? שאלה את עצמה, הרי לא יתכן שאין נשים מנהיגות ומה זה אומר על החברה שלנו שיש רק קבוצה אחת של דמויות מופת המיוצגת בשיח החינוכי?
ובכן, אל דאגה, לא חסרות נשים מנהיגות, פשוט לא מדברים עליהן. "אם את נכנסת לגן מי הדמויות שמביטות אליך מהקירות – ראש הממשלה, נשיא המדינה אולי הרמטכ"ל, הרצל, ביאליק, נדיר מאוד שתמצאי תמונות של נשים ועוד יותר נדיר למצוא נשים המייצגות קבוצות נוספות מוחלשות כמו נשים מזרחיות או שמייצגות את הקהילה הלהט"בית או א-נשים עם מוגבלויות", אומרת טל.
בגנים שעברו הדרכה מגדרית הגננות מביאות גם סיפורים על נשים מנהיגות- כשאחת הגננות סיפרה לילדים על חנה סנש, במקום על גנרל, שאלו הילדים את הגננת, אם חנה פחדה כשהיא צנחה, הגננת הופתעה, מכיוון ששאלה כזו מעולם לא עלתה ביחס לגברים, ואילו כאן המקרה של סנש הביא איתו אפשרות נדירה לדבר עם הילדות והילדים על פחד, האם אומץ הוא רק אל- פחד או האם אומץ הוא גם היכולת לפחד ולפעול למרות הפחד, מתי הם פחדו ופעלו למרות הפחד."
היא מספרת אנקדוטה שהתרחשה כשהייתה באוקספורד, "קודם כל, כולם התפלאו שבמערכת החינוך הישראלית תולים תמונות של דמויות פוליטיות בגנים ובכיתות, וכי דבר כזה לא יתכן במערכת החינוך האנגלית. דבר נוסף היא מספרת, שהמשתתפות סיפרו לה שכשהייתה מרגרט תאצ'ר ראשת ממשלת אנגליה היא ביקרה במוסדות החינוך, ואחד הילדים שאל אותה, אם גם גברים יכולים להיות ראשי ממשלות". כך שהכל תלוי במציאות.
טל טוענת שתוכניות על מגדר בד"כ נדחות בטענות ששוויון זה חשוב אבל "יש דברים חשובים יותר להתמודד איתם" בעיניה חלק מסוד הצלחה של התוכנית של מנהיגותה והעובדה שהצליחה להתקבל בברכה גם על ידי צוותים חינוכיים הערים רבות, הוא השילוב בין יעוץ ארגוני, שמטרתו להביא את הארגון לכדי להשיג את מטרותיו בצורה האפקטיבית ביותר תוך כדי נקיטת פעולות מתאימות, וחינוך. חינוך מודע מגדר משיג מטרות רחבות מאוד לא רק שוויון- הגברת שיתופי הפעולה בין הילדות והילדים, העלאת הסקרנות החקר מציאת המנהיגות האישית ועוד. במיוחד, בגילאים הרכים, שם עדיין תבניות החשיבה אינן מקובעות, ואפשר ליצור אפשרויות חשיבה נוספות ביתר קלות לפתוח עוד אפשרויות לילדות ולילדים, היא מוסיפה גם את הגננות, שלדבריה מדובר בנשים ערכיות ויש להן רצון ברור של בניית חברה טובה יותר ולכן קל ליצור איתן שינוי.
ואז באה הלביאה
כבר כמה שנים שטל היא חלק מצוות החינוך וההוראה של גני רמת גן אותו היא מלווה לאורך כל השנה במקביל היא מלווה ערים נוספות. והשנה התחילה לעבוד גם קרוב לבית, בגני פרדס חנה כרכור, אומנם שם היא מגישה קמצוץ מהגישה שפיתחה, בדמות הרצאה אחת לכל גננת, אבל כבר למחרת ההרצאה היא יכולה להתגאות בצילומים ששלחו אליה הגננות ששינו את הכיתוב בגן, שהוסיפו בובים ומשחקים שונים למרחב המשחקי, שצירפו תמונה של אישה ולמידה בעקבותיה לדוגמא- שרה לוי תנאי או הנרייטה סאלד.
"זה מדהים, היא אומרת, נשים פשוט נשמטו מספרי ההיסטוריה, שרה לוי תנאי, היא כלת פרס ישראל למחול, היא זאת שכתבה את באנו חושך לגרש, ואת ליצן קטן שלי, שהם מסמלי חג חנוכה ופורים ובכל זאת היא לא מוכרת. שמה לא מצוין כשמצטטים את השירים שלה, השירים שלה הפכו להיות עממים, מנוכסים. הרי ליד שיר של ביאליק לא יעלה על הדעת שלא יכתבו ח.נ ביאליק.
או מארי קארי שלא רק שזכתה בפרס נובל, היא האדם היחיד בעולם שזכה בשני פרסי נובל, או סטפניה וילצינסקה- שהייתה שותפתו של יאנוש קורצ'ק בניהול בית היתומים וגם היא הלכה איתם עד המוות, אך שמה מעולם לא נזכר לצדו. וקיימות עוד המון מנהיגות מסיפורי התנ"ך ועד ימינו אנו, שחיות בתוכנו.
מי היא ומה היא המנהיגה
נשמע כאילו טל מנסה לתקן עוול שנעשה בלי משים לאורך מאות ואלפי שנים- במהלכיה היא חושפת את הצוות המקצועי לספרים שאינם דבקים בהתוויה מגדרית אלא פותחים אפשרויות נוספות, על נסיכה שמצילה נסיך ולא מתחתנת איתו, על ילדה שרוצה להיות רופאה, על גיבורות וגיבורים שלא מתנהגים כפי המצופה מהם אלא קשובים לקולם הפנימי. היא מפנה תשומת לב גדולה אל הספרות ושם גילתה שלא להפתעתה, שיש הרבה מאוד סיפורים על גיבורים, ועל חיות בנים גיבורות, אך לא על חיות בנות גיבורות. ולכן כתבה את ספר הילדות והילדים- 'לביאת', סיפורה של רונה, ילדה בגן שממציאה סיפור על אריה שיש לו צמה והוא בעצם היא, הרי יש כל כך הרבה סיפורים על אריות ואין אפילו אחד על לביאה.
בסיפור מתואר קשר מיוחד בין הילדה לגננת וכיצד הן ביחד מצליחות ליצור סיפור שבו הגיבורה היא לביאה, שזכתה לשם לביאת. הספר הוא כל כולו ניסיון להוציא לאור ולמצוא את המנהיגות האחרת, שאינה קיימת בסטראוטיפ הגברי. תהילה גולדברג, איירה את הספר ואיורים, נושאים את חזונה של טל- גן קצת אחר- עם פינות משחק מעורבות, עם דמויות נשים על הקירות, בנות שמשחקות בקוביות ואריה בת אחת עם צמה.
ואם רצתה טל ברייר בן מוחה למצוא מנהיגה אמיתית שמנווטת לקראת שינוי, שבחזונה היא רוצה לבנות חברת מופת טובה יותר, הרי שמצאה אותה בתוך עצמה, ובכל אחת ואחד מהילדות והילדים והצוות המקצועי שאיתן ואיתם היא באה במגע.