איך ללמוד לשחרר כאימא

ביום העצמאות זה השתנה. חברה טובה של אמא שלי אמרה לי "יש רגע, שאת צריכה לומר בו "די, עכשיו אני. עכשיו הזמן שלי" והחלטתי ליישם את זה

להיות אמא זה לא קל. האמת? זה קשה, לפעמים קשה בטירוף. את מוצאת את עצמך מתגעגעת לגוף שהיה לך לפני ההריון, לערבים הפנויים, ללילות שלמים של שינה… ולמרות שאת לא מתחרטת לרגע והכל מתגמד לעומת האהבה לילדים, זה לא קל. בלשון המעטה.

להיות אמא לילד מיוחד זה קשה שבעתיים. קחו את כל רגעי השבירה, הכעסים, הפעמים האלה שרציתן לברוח או לצרוח "שקט!!!" ושכולם באמת ישתתקו, הדמעות, הקשיים-, את כל אלו קחו ותכפילו אותם. בעצם תשלשו. בעצם תכפילו פי עשרה. כי ככה זה מרגיש. אם ויתרת על דברים מסוימים כשהפכת להיות אמא, בין אם במודע או לא במודע, מתוך בחירה או לא, כשאת אמא לילד עם צרכים מיוחדים את לא יכולה לבחור. ואת לא יכולה לוותר. זו פשוט סיטואציה שנפלה עלייך או נפלת לתוכה ועכשיו נותר לך דבר אחד לעשות- להתמודד.

אימהות שכאלה עוברות, כמעט כולן את אותם שלבי התמודדות מרגע האבחון, הלם, הכחשה, אבל, קבלה. וכשאת מגיעה לחלק של הקבלה, את לא נוטשת את האבל והאשמה והכעס והעצב, את פשוט דוחפת אותם הצידה, מתעלת אותם למקומות טובים יותר בשביל שתוכלי להתמודד.

חן קרופניק צילום אלבום פרטי

אבל יש משהו שאותן אימהות עושות (ומודה ומתוודה, גם אני ביניהן), שהוא לקחת הכל עליהן. בכל זאת, הוא הילד שלי, אני עשיתי אותו, אני קיבלתי אותו והאחריות היא עלי. אני צריכה להתמודד כמו אימהות אחרות והן לא משחררות. הן שוכחות שבדיוק כמו שבטיסה כשאומרים בהנחיות חירום, קודם כל לחבוש את מסיכת החמצן ורק אז לחבוש לילד, ככה זה צריך להיות בחיים. כי לא תוכלי לקחת הכל על עצמך ולהתמודד אם לא תזכרי את עצמך קודם.

אני כזו. הכל עלי. בכל פעם שאני הולכת לעיסוי רפואי בגלל צוואר תפוס או גב שלא מאפשר לי לזוז (וזה קורה לא מעט) היא מעירה לי "מתי תפסיקי לקחת את הכל על הכתפיים שלך?!?" ואני יודעת שאני אשמה בזה. שאני לא משחררת. שהוא הילד המיוחד שלי ואני זו שצריכה לדאוג לו יותר מכולם.

חן קרופניק בחוץ צילום: אלבום פרטי

ביום העצמאות זה השתנה. חברה טובה של אמא שלי אמרה לי "יש רגע, שאת צריכה לומר בו "די, עכשיו אני. עכשיו הזמן שלי" וליישם את זה. אותה חברה היא אמא לילד שנולד עם סיבוכים בלידה. ילד שגדלתי איתו בתור ילדה ואף פעם לא היתה סיטואציה בה התנהגנו או התנהגו אליו אחרת בגלל המצב שלו. מה שהיא אמר טילטל אותי. "איך אוכל לשחרר? מה זאת אומרת זמן לעצמי???" אבל הבנתי שהיא צודקת. שבלי שאשים את עצמי קודם לא אהיה חזקה מספיק בשבילו.

חן קרופניק ומשפחתה אלבום פרטי

אז איך עושים את זה? איך משחררים ואיך נותנים לעצמינו מקום?

1. תקומי מוקדם. זה בכלל מומלץ לכל אמא שצריכה לארגן את הילדים בבוקר למסגרות אבל עוד יותר לאמא שההתארגנות עם הילד שלה מאתגרת טיפה יותר. שימי לעצמך שעון רבע שעה, חצי שעה קודם ותשבי בשקט עם עצמך תשתי קפה ותתעוררי לאט, תנשמי ותאגרי כוחות ליום המתקרב.

2. אל תשני תוכניות! נכון את צריכה להיות קרובה ובהיכון אבל זה לא אומר לקפוץ על כל דבר קטן. הוא במסגרת שאת סומכת עליה ואת יכולה להיות רגועה שמסתדרים איתו. ואם לא, יש לו גם אבא ולא את זו שצריכה לקפוץ בכל פעם מחדש.

3. ילדים עם צרכים מיוחדים צריכים גבולות- אפילו יותר מילדים רגילים. נכון, יותר קל לנו לוותר להם, לאפשר להם, אבל זה לא מקדם אותם.תתייחסי אליו בדיוק כמו לילד רגיל עם גבולות וחוקים של הבית בשביל הסדר הטוב.

4. אל תרחמי על עצמך אבל כן תוותרי לעצמך. את לא מסכנה ולא קיבלת עונש. גם אם יש רגעים שאת מביטה לשמיים ושואלת "למה אני?" (וזה לגמרי בסדר וטבעי) קיבלת מתנה, תסתכלי עליה ככה. אבל כן, את מתמודדת עם לא מעט- אז מדי פעם ותרי לעצמך. את האמא הטובה ביותר שאת יכולה להיות.

5. תלמדי ממנו- הוא ברכה. הוא לא סתם הגיע אלייך. תראי מה הוא בא ללמד אותך. תלמדי ממנו ותצמחי מהקושי. תראי איך זה ישפיע על שאר האספקטים בחיים שלך.

זה לא קל. זה סופר קשה. לפעמים, ואני ארשה לעצמי, זה אפילו סיוט. אבל זה שווה כל רגע.

לאמא הכי מיוחדת, מחברת מידע והשראה לאימהות לילדים עם צרכים מיוחדים,  תוכלו להגיע דרך כאן