סנדרה שדה היא שחקנית קולנוע, טלוויזיה ותיאטרון שאהודה בכל בית ובית, לדבריה בעיקר הודות לתפקידה הזכיר בסדרת הטלוויזיה הפופולרית 'סברי מרנן'. בימים אלו היא משחקת בהצגה 'סימני דרך' את נעמי שמר בת ה-70, תפקיד אותו היא חולקת עם גילה אלמגור. מיכאל הוא בן 32, שחקן, זמר ומנחה טלוויזיה, זוכה שני פרסי אופיר על תפקידיו בסרטים 'איים אבודים' ו'מבול'. בשלוש השנים האחרונות מיכאל משלב בין פרויקטים בארץ ובחו"ל, והחודש הושקה הסדרה הבינלאומית החדשה בכיכובו שנקראת 'המתופפת הקטנה', ומשודרת בימים אלו ממש ב-HOT VOD.
פגשנו את המושונובים לשיחה אינטימית עם רונית הבר, עורכת סלונה, וקהל נלהב של בלוגריות סלונה במסגרת פרויקט 'משפחה אמיתית' של יקב טפרברג וסלונה, שנערך בלאונג' של מלון 'בראון ביץ' האוס' בתל אביב. עברנו איתם נקודות בזמן מהאישי, למשפחתי, ליצירתי ולכל מה שביניהם.
רונית: התלבטתי עם מי מכם להתחיל את השיחה, כי מיכאל – מגיעות לו תשואות וברכות על הסדרה החדשה שעלתה שבוע שעבר, וזה בדיוק הטיימינג הזה שהוא גם מתראיין לכל העיתונים, אבל אימהות פירסט, ואני חייבת להגיד משהו: סנדרה, את פשוט אישה יפהפייה.
"כולן פה יפות. הצטלמתי עם כולן", משיבה סנדרה לקול צחוקן של הנשים בקהל. זהו גם מוטיב שיחזור לכל אורך הערב, כשסנדרה מתפקדת כסטנד-אפיסטית מלאת פאנצ'ים, ודווקא בנה, מיכאל, משמש בתפקיד הפרשן והפילוסוף שמרבה להעמיק בתשובות, לשקול ולנסח מילים בבהירות.
רונית: את לא מסתירה את הגיל שלך וגם לא את החיבה שלך לטיפולים וניתוחים. אפילו הגדרת עצמך פעם כמכורה.
סנדרה: "טוב, לא תכננתי ליד הבן שלי שנעשה את השיחה הזאת".
מיכאל: "אפשר, אפשר, למה לא?"
סנדרה: "הוא ראה אותי בבית אחרי כל הניתוחים".
מיכאל: "זה גם נכון".
רונית: ואיך זה להסתובב עם אימא שנראית ככה?
מיכאל: "תראי, זה גורם לך לשאול את עצמך, איפה אני אמצא כזה דבר בחיים? זה מגיע למקום הכי עמוק וזה נפלא. אבל כשחוזרים מבית החולים זה פחות נפלא".
סנדרה: "מוני בעלי בשוק. הוא אף פעם לא התרגל לזה. פעם עשיתי ניתוח בקניון רמת אביב אז הוא אמר לי – מה, את עושה את זה בחנות?".
רונית: אבל זה נעים לך או מביך אותך, מיכאל?
מיכאל: "כמו שההורים שלי נתנו לי ללכת אחרי התשוקות שלי, אחרי מה שאני מאמין שנכון, אני מאוד תמך באימא שלי בעניין של הניתוחים ובכל מה שגורם לה להרגיש טוב".
סנדרה: "עשיתי ארבעה ניתוחים, וזה באמת נושא שאני יכולה לדבר עליו שעה שלמה, וגם לתת לכן את הכתובת של המנתח שלי".
בין אופרה למשחק
היא נולדה ברומניה לשלמה (מוני) ועמליה שרגסקו, שניהם זמרי אופרה. משפחתה עלתה ארצה בשנת 1964 כשסנדרה היתה בת 15 וחצי, והתיישבה בבת-ים. לאחר שנתיים נדדה המשפחה לשכונת ג'בליה שביפו ומשם לתל אביב. בניגוד לאחיה שבחר בדרכם של הוריו והלך להיות זמר אופרה, שדה למדה משחק באוניברסיטת תל אביב ולאחר מכן הצטרפה לתיאטרון חיפה, את מוני הכירה בתקופת הלימודים המשותפים אצל הבמאית נולה צ'לטון בעין הוד, אך ראתה אותו קודם לכן כבר בהצגה 'צ'ה גווארה'. סנדרה מספרת שהיא התאהבה בו ממבט ראשון.
"אני משחקת מגיל הנעורים אבל כל העניין הזה של להפוך לאישיות מבוקשת או מפורסמת קרה לי רק כשנכנסתי לפנסיה", היא מודה. "בגיל 64 התחלתי לצלם את 'סברי מרנן'. עד אז הייתי שחקנית תיאטרון שקטה, מתחבאת מאחורי מוני מושונוב. אמרתי לאחת הבנות שכשזה קורה בגיל שלי, זה אחרת מאשר כשאתה צעיר. חוויית הכוכבות שונה. אתה מרגיש יותר כמו עובד סוציאלי מאשר כוכב, אבל אתה שמח שאתה שחקן שמשתתף בסדרה שהקהל אוהב. כל נהגי המוניות שמחים לנסוע איתי".
רונית: המסלול הטבעי שלך היה אמור להיות אופרה.
סנדרה: "גדלנו בבית ששמענו בו כל יום אימונים ואימא שלי לימדה פיתוח קול וזה היה טבעי שאני גם אלך לשם, אבל נמשכתי לתיאטרון. אפילו ברומניה שיחקתי בטלוויזיה באיזו דרמה. כבר אז נמשכתי למשחק".
רונית: קראתי שאמך הייתה ביקורתית מאוד, ולא חסכה ממך ביקורת.
מיכאל: "כן, אימא שלה היתה המבקרת הקשה של הבית".
סנדרה: "אימא שלי היתה אומרת לי שאני מכוערת, אז אמרתי לה שאעשה ניתוח פלסטי ואשתפר".
מיכאל: "סבתי, אמליה שדה, זכרה לברכה, היתה אישה מאוד פדנטית. היא הגיעה מהעולם הזה של ללמד מוזיקה קלאסית והביקורתיות היתה קשה מאוד".
רונית: גם כלפיך?
מיכאל: "כן כן, מאוד".
סנדרה: "פעם אני ואימא שלי ראינו הצגה של בתי אלמה, בבית ספר, ובאנו אחרי ההצגה והיא אמרה למורים שצריך להוריד את זה. 'אי אפשר להציג את זה, זה לא עובר את הרף, הם לא מבינים מה הם מדברים', היא הטיחה בהם והם היו בהלם. אחר כך שילמתי על זה ביוקר על הביקורת הזאת".
רונית: בסוף אלמה היתה זו שהמשיכה את המסורת המשפחתית, והפכה לזמרת אופרה מצליחה. אתם נוסעים ברחבי העולם לראות אותה?
סנדרה: "בהחלט. היא עובדת בברלין בבית אופרה נפלא. היא שם כבר 4 שנים. לפני כן היתה 6 שנים בדיסלדורף".
מיכאל: "אחותי, אפרופו נשים ואימהות, היתה תמיד מושא ההערצה שלי. כשאני מגיע לפעמים לברלין ורואה על הבמה אישה שרה בקול כל כך מרגש ומדברת בשפה שאני לא מבין, יש בזה משהו קצת סוריאליסטי. בכלל יש בה איזה משהו כל-יכול כזה. יש לה שני ילדים והיא עושה שני תפקידים ראשיים באופרה, והיא תמיד היתה בשבילי משהו לשאוף אליו".
רונית: אתה בורכת גם בגנים מתאימים וגם בהילה כוכבית טבעית שהופכת אותך לשפיץ לסוגך.
מיכאל: "זה קודם כל העניין של לגדול בבית כזה. אימא היא כוכבת מטורפת, אי אפשר ללכת איתה ברחוב. אבל הזיכרונות שלי מהמקצוע כילד הן שזה היה נורא קשה. יש סיפור אחד שתקוע לי בראש שבו אספתי את אימא מחזרות לאיזו הצגה והיא יצאה ממש נסערת".
סנדרה: "הבמאי אז פיטר אותי, בוא נפתח את הקלפים".
מיכאל: "זה העניין הלא מדובר – האתגרים שיש במקצוע הזה. העליות והירידות שנורא קשה לעכל אותן, אבל זה שיכולתי לראות אותך ואת הדרך שלך ואת הדרך של אבא, עזרו לי מאוד בהמשך הדרך".
רונית: ובכל זאת, זו הדרך שבחרת. אתה מרגיש שלא הייתה לך אופציה אחרת ושזה היה המסלול הטבעי שלך?
מיכאל: "החלום האמיתי שלי הוא להיות במאי קולנוע, מספר סיפורים, אבל כשהתחלתי לשחק הגעתי לאיזושהי פינה שבה אמרתי לעצמי שאם אני לא מביע את עצמי רגשית בדרך כזאת או אחרת, אני לא אהיה במקום טוב. אני חושב שאחד הרגעים שפתחו לי את הראש היה חבר שעשה סרט קצר ובדיוק איזה שחקן הבריז לו. באתי לשם ואמרתי לעצמי, או-קיי זה מרגיש לי נכון, זה מרגיש לי ביתי, משהו באנרגיה שלי מתאים לזה. אתה גם מתחיל לשאול את עצמך שאלות ומבין שאתה לא סתם נולדת לשני שחקנים".
"אבל הבחירה בלהיות שחקן, בלהפוך את זה למקצוע שלי", הוא מוסיף, "היתה כמובן מאתגרת. זה תמיד מגיע עם איזשהו משקל. גם הרגשתי כמו שק של רגשות, וידעתי שאני חייב למצוא דרך לפתוח את זה החוצה ולבטא את זה. אם מסתכלים על זה לעומק, במשחק יש מסע רוחני מאוד גבוה ויש שליחות, והדבר הזה תמיד משך אותי. חוץ מזה, יש משהו נורא כיף בלשחרר את עצמך מעצמך ולהיכנס לדמות שהיא לא אתה".
רונית: אתה מרבה לספר בראיונות שיש לך חיבור סימביוטי עם אימא שלך. למה הכוונה?
מיכאל: "זו תיאוריה שאני חושב שהיא חלק מהחיים של כולנו, והיא הקשר העמוק שיש בין הורים לילדים ואני חושב שגם בין אימא לבן או אבא לבת. זה חיבור אנרגטי אפילו. אם יש לה תחושה לא נעימה, אני גם מרגיש אותה ולהפך".
בתיכון שאף להתקבל למגמת הקולנוע של תיכון תלמה ילין, אך סירבו לו, לדבריו בגלל הקשר המשפחתי שלו. מיכאל מרבה לספר בראיונות שהדחייה גרמה לו לנשור מבית הספר ולהשלים בגרויות מהבית שלו, ללא מסגרת קבועה. ולמרות זאת, הוא מתעקש שזה לא היה מרד נעורים, אלא משבר נפשי ושמה שעזר לו לצאת ממנו היה בעיקר התמיכה הרבה שקיבל מהוריו.
"ההורים שלי היו כל כך טובים איתי", הוא מספר. "הייתי במקום מאוד לא פשוט, אבל הם נורא קיבלו אותי ולא היו קשים איתי ברגע הזה. הם קיבלו את המקום שהייתי בו ונתנו לי להיות מי שאני".
רונית: בוא נדבר קצת על הקריירה הבינלאומית שלך. ב'מתופפת הקטנה' אתה משחק לצד כוכבים בינלאומיים כמו מייקל שאנון ואלכסנדר סקרסגרד. איך היתה החוויה?
מיכאל: "חוויה מאוד מיוחדת. בדיוק הייתי בחזרות בתיאטרון חיפה ושלחתי אודישן מצולם, ופתאום אמרו לי תבוא ללונדון. זו היתה חוויה מרתקת עם שחקנים ברמה הכי גבוהה שיש. היה מאוד מעניין לראות אנשים שנשארים בדמות גם אחרי שאומרים 'קאט'. גם התקשרתי הרבה לאימא לתמיכה".
סנדרה: "היה קטע שהחליפו לו את הטקסט בלילה וזה היה סיוט. הוא לא היה בתיכון, הוא יודע אנגלית אבל לא מספיק טוב".
הקהל שוב צוחק וסנדרה מרגיעה את הרוחות בעודה חושפת את הסוד הכי שמור בתעשיית הטלוויזיה: "גם בעברית אם משנים לך את הטקסט בהפרש של יום זה מאוד מלחיץ, בייחוד כשאין פרומפטרים כמו בסברי מרנן".
רונית: יש פרומפטר בסברי מרנן?!
סנדרה: "אני בכלל לא רואה את טוביה, אני מדברת רק אל הפרומפטר. בהתחלה כן למדנו טקסטים בעל פה, עכשיו כלום".
מיכאל: "אל תחשפי בפניהן את האשליה".
רונית: מיכאל, ספר לי קצת על ההרכב המוזיקלי שלך, כהן @ מושון. מה המקום של זה בחיים שלך?
מיכאל: "תמיד נמשכתי למזיקה הזאת, עוד לפני שהבנתי אותה לעומק. אבא שלי השמיע לי שירי היפ הופ בשנות ה-90 ומשהו בפלואו של זה הדליק אותי. כשנשרתי מבית הספר, מי שהכירה לי את רוב חבריי היום זו דינה סנדרסון. כך הכרתי את מיכאל כהן, השותף שלי, והיה לנו חיבור נורא טוב ממש מההתחלה. התחלנו להקליט שירים בלי לבקר את עצמנו יותר מדי, ולאט-לאט זה הפך למשהו שחשוב לי לעשות אותו. במידה מסוימת אפילו יותר מלשחק בתיאטרון".
"אחד השיעורים הראשונים שקיבלתי מהוריי", מוסיף מיכאל, "הוא שכשחקן עליך לייצר לעצמך כל הזמן את הדבר הגדול הבא, ולא רק לחכות לתפקיד שתקבל. ההיפ הופ הוציא ממני צד אחר שיש לי, משמעות אחרת שנמצאת בתוכי, ובאופן כללי מוזיקה זה דבר מרפא".
רונית: לסיום, אתם מאושרים?
מיכאל: "לא יודע, מה זה להיות מאושר? יש רגעים מאושרים אבל נמאס לי לרדוף אחרי זה".
סנדרה: "בדיוק שבוע הייתי בקורס רוחני נפלא, שהשיטה בו נקראת 'הילינג פֶרֶנטס'. אתה מרפא את עצמך כילד. השיעור שהיא נתנה לנו זה להיות שמח ולהתעקש על זה. לעשות כל יום שני מעשים טובים ללא תמורה, להודות על מה שיש ולהיות שמח על מה שיש לך, במקום להיות ממורמר על מה שאין לך. בוודאי שאם עושים את זה החיים יותר שמחים, גם אם הם קשים".