במשך מעל לעשור הייתי מסורבת גט. כשהייתי בתהליך הדיונים הסתרתי את זה מהסביבה הקרובה. לא סיפרתי בעבודה, לא שיתפתי חברים. התביישתי. מדי פעם שומעים בתקשורת על סיפורים של נשים שאינן מקבלות גט מבעליהן, אבל אני לא חושבת שאנשים באמת מבינים את המצוקה. ההרגשה שאת לא אדון לגורלך. הספר "מסורבת" נכתב במשך כל אותן שנים, הייתי מתעוררת בבוקר וקודם כל כותבת.
כתבתי את עצמי אבל לא רק, אורלי גיבורת הספר שלי שזורה מהסיפור שלי ומסיפורים של עשרות נשים שפגשתי במסדרונות הרבנות ובתי המשפט.
כשאת מגיעה לרבנות לפני הכניסה לדיון את צריכה לכסות את עצמך במטפחת – מטפחת ירוקה שעוברת מראש אישה אחת לראש האישה הבאה בתור. המטפחת הזו קישרה בין כולנו, בכל פעם שמישהי אחת שמה את המטפחת על ראשה, היא הניחה על שערה את כל התקוות, את כל ההשפלות, את כל ההבטחות השבורות של האישה שהגיעה לפניה.
להיות מסורבת גט, זה להיות שקופה, לא נחשבת. אנשים משחקים בחייך בשם הדת, בשם האגו ולפעמים פשוט בשם הנקמה. כי אם את לא תהיי שלהם אז את לא תהיי של אף אחד אחר. הדת עבורי הייתה מאוד חשובה וכל השנים בהם הייתי פרודה מבעלי ולפני קבלת הגט פחדתי להמשיך לחיות. הרגשתי שכל עוד אני נשואה אין לי זכות להמשיך הלאה.
את גם מתמודדת עם הרגשת כישלון נוראית. כל החלומות שחלמת על חיי הנישואין שלך, כל התקוות שנטעת בגבר שבו בחרת, הגבר שאמור לאהוב ולשמור עלייך, הגבר שאתו רצית להקים משפחה- הכול נשבר לרסיסים. את מגלה שטעית, ואת מפסיקה לסמוך על עצמך ועל הבחירות שלך.
פרסום הספר, הוא התגשמות חלום בעבורי. הוא החזרה שלי אל עצמי. אני אוהבת את אורלי גיבורת הספר וגם יש לי המון ביקורת כלפיה. המון כעסים. למה היא לא עזבה קודם? למה היא לא שמרה טוב יותר על עצמה? על הילדים? יחד עם זאת אני יודעת שלא אני ולא היא יכולנו להתמודד עם הדברים אחרת. שהדרך שעשיתי היא הדרך היחידה שיכולתי לעשות בנסיבות בהן התקיימתי.
אני מקווה שנשים שנמצאות בתהליך בעצמן יקראו את הספר וימצאו בו את עצמן, אני מקווה שהספר יאפשר להן גם להסתכל במבט רחוק יותר ואולי ללמוד מהטעויות שהגיבורה שלי עושה. אבל מעל הכול שהספר יאפשר להן לחבק את עצמן לתת לעצמן קרדיט על כל מה שהן מצליחות לעשות, על הדברים שהן מצליחות לשמר.
כשאת מסורבת גט, השליטה לא נמצאת בידייך – זה עולם שבו גברים לוקחים החלטות עבורך. מבחינת היהדות רק הגבר יכול לשחרר מנישואין ואת לחלוטין תלויה בגחמותיו. אבל לא רק בו, הממסד הרבה פעמים מנסה לשכנע אותך להסכים "לשלום בית" מנסים לגרום לך לפקפק בהחלטה שלך. לתת עוד צ'אנס. כשאת משתכנעת את הולכת מיליון צעדים אחורה ובכל פעם זה יותר ויותר קשה לחזור בחזרה. אישה שאוזרת את האומץ להתגרש- לפעמים לוקח שנים לאזור את האומץ הזה והחזרה אחורה היא לא קלה כי את צריכה למצוא את האומץ מחדש ולא רק אומץ גם אמון בעצמך ובמערכת.
שתי העצות החשובות ביותר שאני יכולה לתת לנשים שהן מסורבות גט כעת הן:
1) לא לשתוק! לספר לסביבה, להיעזר בארגונים שקיימים. אני נעזרתי רבות ב"מרכז צדק לאישה" ובארגון "מבוי סתום" יש בארגונים האלה מלאכים שלקחו על עצמם את עניין מסורבות הגט כשליחות. בלעדיהם לא הייתי מצליחה.
2) לשמור על שגרה של שמחה, לעשות דברים קטנים שמשמחים אתכן. עבורי זה היה ללכת לים, לשחות. בתוך כל הכאוס שמסביבי לשמור על מקום של רוגע מקום שבו אני עדיין מכירה את עצמי. גם הכתיבה היית הצלה עבורי. הכתיבה אפשרה לי מקום להתפרק ולהיבנות בו מחדש. הסיפורים ששמעתי בפרוזדורים של הרבנות ושל בתי המשפט מנשים אחרות במצבי לא הפסיקו להדהד בתוכי ועכשיו אני שמחה לשתף את הסיפור שלי, שלהן עם העולם.
את הספר "מסורבת" בחרתי להקדיש לילדיי. יחד איתי הם עברו את כל התלאות. לעיתים נדמה לי שלהם היה אף יותר קשה. הם רצו לשמור על הבית שלהם, לשמור על אמא שלהם. הם רצו שאבא שלהם יאהב אותם. והם לא בחרו לא בי ולא בו.
גם מעל דפים אלה אני מבקשת מהם סליחה וגם מבקשת להגיד להם תודה – הם אלו שגרמו לי לרצות ולהמשיך ולמענם אני חיה גם היום.
** הכותבת, אורית שיפמן, הוציאה בימים אלה את ספרה "מסורבת" בהוצאת ניב. ניתן לרכוש אותו בלחיצה כאן. הספר הוא צוהר לעולמן של נשים במלחמתן אל החופש. דרך זרם תודעה כנה להכאיב, לוקחת שיפמן את הקורא למסע מטלטל העובר בזיכרונות השזורים זה בזה, דרך דיונים משפטיים סיזיפיים מול אטימותה של הרבנות חורצת הגורלות, אל תוך נפשה של אורלי, אם לשלושה ילדים, הנלחמת על זכותם להיפרד מאב ובעל אלים.