לא קוראים לו "ההוא", קוראים לו הראל

הראל הוא ילד חכם בצורה בלתי רגילה, ובעל קסם שאי אפשר להתעלם ממנו. הוא החלום של כל אמא. בכל יום הראל חוזר הביתה, נזרק על הרצפה ובוכה

מאת: עדן קקון, אמא של הראל

עדן קקון

בגיל 22 הוא הפך אותי לאמא. אחרי לידה שנמשכה כמעט 4 ימים הוא הגיח לעולם וגדל להיות בעיניי הילד הכי יפה שאי פעם ראיתי, כזה ששובה לבבות, חכם בצורה לא רגילה, קסם שאי אפשר להתעלם ממנו, ילד שמפיץ אור לכל מקום שנכנס אליו, היפראקטיבי, קפיץ כזה שלא יכול לשבת. רגיש, חם ומחבק. מצחיק בצורה לא רגילה, חלום של כל אמא.

חריף, מניפולטיבי, לעיתים שקרן, שובב ובעיקר שחקן. שחקן מהמדרגה הראשונה. אחד כזה שיכול לגרום לך להאמין שהים בצבע בורדו.

 הוא שני ילדים בילד אחד.

בסוף החודש הוא יהיה בן 6. לרגעים הוא מתנהג כמו בן 3, ולרגעים הוא הופך להיות יד ימיני, הגבר של הבית ומפתח איתי שיחות על תסכול ואהבה על קשיים ומטרה כמו שאף גבר בן 30 לא יכול לפתח.

 הוא רעשן ודומיננטי, הוא כריזמטי, הוא במרכז הבמה-תמיד. לטוב ולרע. קצת כמוני.

מתחילת שנת הלימודים הוא "סומן" עם תוויות ענק על המצח וטייטל מטורף מעל הראש. הוא הפך להיות "הבעייתי של הגן" תודות לאותן נשים שמכנות עצמן "אמהות" שאסרו על ילדיהם לדבר או לשחק איתו כי הוא מופרע. כאלה שבברכת הבוקר טוב בכניסה לגן מתזכרות את ילדיהם בוקר אחר בוקר מול עיניה של הגננת, לא לשחק עם "ההוא".

הן רק לא יודעות "שההוא" הוא ילד מדהים, קצת שובב,  אבל חכם, נבון, פיקח, חם-כזה שיכול להעצים כל אחד שנמצא לידו.

הן גם לא יודעות "שההוא" מגיע הביתה כל יום מחדש ופורק תסכול של 6 שעות. הן לא מבינות ולו במעט את הנזק הכמעט בלתי הפיך שהן עושות לו.

היום אחרי ישיבת ועדה עם מספר גורמים בחינוך, הבנתי כמה מערכת החינוך כאן דפוקה. כמה את הרשויות כאן לא מעניינת באמת טובת הילד.

בכיתי, הקאתי את נשמתי שם. ובפרצוף כואב ובלי יותר מידי מילים, הפתרון שלהם היה "חברים אחרים".

הם לא יפתרו את החרם, הם לא ישוחחו עם ההורים, הם לא חשבו ליצור מפגשים ושיחות של מיומנות חברתית על חשיבות היחסים בין כל ילדי הגן, הם החזירו את הכדור למגרש שלי ונתנו לי להתמודד לבד עם הבעיה.

"שימצא חברים אחרים בגן".

"את צודקת אבל אין לנו יכולת השפעה על ההורים"

"קחי אותו לטיפול רגשי-זה חשוב".

הילד הזה בשנה הקרובה יעלה לכיתה א', עם אותם הילדים, הילדים של אותן "האמהות". והחרם הזה לא יפסק בתום שנת הלימודים, הוא ילווה אותו בכל שנות הלימודים הקרובות.

הראל קקון (צילום: אלבום משפחתי)

אני בזה לכם מערכת החינוך, אני בזה לכן צוות הגן, אני בזה לכן אמהות.

נשאר לי רק לאחל לכן, שהילד שלכן לעולם לא יהיה במקום הזה. של "ההוא".

שלעולם לא תדעו מה זה ילד בן 6 שפותח את הדלת כל יום בחזרה מהגן, מעיף את התיק ונזרק על הרצפה.

שלעולם לא תדעו מה זה ילד שבוכה בלי להסביר למה, שלעולם לא תדעו מה זה ילד שפוחד שלא יגיעו לו ילדים להיום ההולדת בסוף החודש,

שאף פעם לא תשמעו את הילד שלכן מכנה את עצמו "ילד רע" ושונא את עצמו כל בוקר מחדש. שלא תשמעו אותו אומר כל ערב "אין לי חברים כי אסור להם לדבר איתי".

שלא יהיה לילה אחד שהילד שלכם יקום מתוך סיוט עם פרצוף מובך, לספר לכן שכל המיטה שלו רטובה.

שלעולם, אבל לעולם הילד שלכם לא יהיה "ההוא"!!

ואם יום אחד, רק אם יום אחד,זה כן יקרה, תזכרו אותי. תזכרו בעיקר אותו.

אבל אז אל תבואו להתנצל, אל תכאבו בשמו, את הצלקות שאתם משאירים לו אף פלסטיקאי לא יתקן, אף סליחה שלכם כבר לא תציל.

אני רק מבטיחה לכם-מערכת החינוך, רשויות והורים, שאני, עדן, אמא של "ההוא", אקדיש את כל חיי במלחמה מולכם. ואדאג לזה שכלכם תבינו שלהוא יש שם.

קוראים לו הראל. הוא בן 6.

כזה ששובה לבבות, חכם בצורה לא רגילה, קסם שאי אפשר להתעלם ממנו, ילד שמפיץ אור לכל מקום שנכנס אליו, היפראקטיבי, קפיץ כזה שלא יכול לשבת. רגיש, חם ומחבק. מצחיק בצורה לא רגילה, חלום של כל אמא.