הפרעת קשב היא הפרעה גנטית נוירו-התפתחותית עמה מתמודדים 5-15% מהאוכלוסייה הכללית ובאה לידי ביטוי באופן שונה אצל כל אדם: גם אצל שני בני משפחה, לא תמיד ההפרעה תתבטא באופן דומה, כאשר יש הבדלים גדולים בין המבוגר לילד, ואף בין הגבר לאישה. כמו כן, הפרעת קשב היא לא הפרעה "מקובעת" – היא מתחילה בגיל ילדות וממשיכה לכל אורך החיים, לפעמים בשינוי הצורה והעוצמה. לכן, ההבדלים באופי ההפרעה אצל כל אדם צריכים להשתקף במבנה הטיפול, כאשר אנחנו הרופאים ממליצים תמיד לבנות טיפול שמותאם בדיוק לפי מידות המטופל: על אחת כמה וכמה אצל מבוגרים, אשר צריכים להתמודד עם משימות רבות ומורכבות, אך בוודאי גם אצל ילדים, אשר אצלם טיפול נכון ומתאים יכול להשפיע עוד שנים ארוכות קדימה.
הפרעת הקשב אצל ילדים היא התופעה המוכרת וה"פופולרית" יותר, גם בשל קשיי הריכוז במהלך הלימודים, אך גם בשל הביטוי המשמעותי בהתנהגות. חוסר היכולת להתרכז לאורך זמן מביא כמובן לקושי להתמיד במשימות, כמו הכנת שיעורי בית אך גם כמו ביצוע מטלות בבית (לסדר את השולחן למשל) או התמדה בחוגים. ילדים עם ההפרעה, היום בעידן המסכים יותר מאי פעם בעבר, זקוקים לגירויים תמידיים ולאתגר, אחרת הם משתעממים במהרה ועוברים לדבר הבא שיחזיק אותם בדקות הקרובות.
אך מה שמשמעותי במיוחד בדרך שבה הפרעת קשב באה לידי ביטוי הוא בהתנהגות בגילאים האלה, ופה קיים הבדל בין בנים לבנות שמשפיע גם על מהלך ההפרעה ואף על האבחון שלה: אצל בנים, ההפרעה מלווה לעיתים קרובות בהיפראקטיביות (תזזיתיות), מה שאומר שהם יהיו אימפולסיביים יותר, יפריעו יותר ויתמרדו יותר כנגד סמכות. אצל בנות לעומת זאת, ההפרעה תתבטא במופנמות יתר, בחולמנות, בחוסר קשב ובאיטיות. לכן, מן הסתם, ייקח זמן יותר לאבחן את הילדה לעומת את הילד. שלב האבחון הוא שלב קריטי גם בגילאים הצעירים אך בעיקר בטווח הארוך: הפרעת קשב שאינה מאובחנת, עלולה להביא את הילד או הילדה לדימוי עצמי נמוך, הנובע משנים של השקעה ללא תוצאות ושל קשיים בהתנהלות חברתית (כך, למשל, תדעו שהילד שלכם מתמודד עם הפרעת קשב ולא לקות למידה: כשיהיה לו קשה להתרכז במשחק עם חברים אחר הצהריים ולא רק בשיעורי הבית). הדימוי העצמי הנמוך עלול להוביל לדיכאונות ולמעגלי כישלון שמשפיעים גם שנים רבות לאחר בית הספר; בהחלטה על לימודים על תיכוניים למשל.
הטיפול בילדים צריך להיות תרופתי, לימודי, רגשי וסביבתי. הילד או הילדה צריכים מערך מקיף שיסייע גם בבית, גם בקשיים בלמידה, גם בתחושות האישיות, וגם ביכולת היומיומית שלהם לתפקד. הטיפול התרופתי צריך להתאים לצרכים ולסדר היום של הילד – כאן נכנסת שאלת טווח ההשפעה של התרופות השונות. ילד קטן יכול להסתפק בתרופות בעלות טווח השפעה קצר כמו ריטלין (4-8 שעות) או אדרל (כ-6 שעות); אך ילדים בוגרים יותר שיש להם גם חוגים ושיעורים פרטיים אחר הצהריים, זקוקים ליציבות הטיפולית עם תרופות בעלות טווח ארוך, כמו קונצרטה (10-12 שעות) או ויואנס (עד 13 שעות).
אצל מבוגרים ההפרעה מתבטאת באופן שונה: כאשר ההפרעה אינה מאובחנת, המתמודדים עמה עומדים בפני שני מסלולים – לפצות עליה או לא לפצות עליה (במודע או שלא). יש מבוגרים שיכולת ההתמודדות שלהם עם ההפרעה היא בניסיון להיות תמיד בשליטה, בדריכות ובחרדה מסוימת, מתוך ידיעה שאחרת הקשב והריכוז עלולים להיעלם. מנגד, יש מבוגרים שמסתובבים מגיל צעיר עם פחד גדול יותר מלימודים ולכן לא משלימים לימודים גבוהים; הם בונים סביבת חיים שמתאימה, עובדים בתחומים בהן נדרשים ורבליות, יצירתיות או הדרכה. כך או כך, ההיפראקטיביות פוחתת באופן משמעותי, בשל יכולת הריסון העצמי, וכך גם ההבדלים בין גברים לנשים. ההבדל העיקרי הוא בחלוקת התפקידים– בבתים שבהם האישה גם מטפלת בילדים וגם משלבת קריירה, העומס גדול ממילא, ועל אחת כמה וכמה כאשר היא גם סובלת מהפרעת קשב. חשוב גם לדעת שיש גורמים נוספים שמשפיעים על מידת ההפרעה: תזונה רוויית סוכרים למשל, עשויה להגביר את חוסר הקשב ואף את התזזיתיות.
כמובן שכל זה נכון כאשר המבוגרים אינם מאובחנים ומטופלים: מצבם של מבוגרים אשר אובחנו בגיל צעיר דיו ומטופלים בהתאם, יהיה כמעט זהה למצבם של אנשים שאינם מתמודדים עם הפרעת קשב (ומכאן החשיבות הגדולה של אבחון בגיל צעיר).
הטיפול במבוגרים צריך להיות תרופתי ורגשי ובעיקר מותאם מאוד לאורח החיים שלהם. מי שלמשל צריך לשבת שעות ארוכות במשרד, ירצה תרופה בעלת טווח השפעה ארוך – ומי שצריך את הקשב לטווחים קצרים יוכל להסתפק בתרופות בעלות השפעה קצרה.
הכותבת היא פסיכיאטרית מבוגרים