הצד האפל של יום המשפחה

בכל הימים – וגם ביום המשפחה – חובתנו לסייע לילדים אלה בכל דרך אפשרית. גם הילדים שגדלים במשפחות נורמטיביות, שומעים לעיתים סיפורי זוועה על המתרחש במשפחות אחרות. לא כל הילדים זוכים לגדול במשפחות תומכות ואוהבות

זה עתה פורסם במאקו: המועצה לשלום הילד מפרסמת השבוע נתונים מדאיגים במיוחד. מדוח המועצה עולה כי נכון לשנת 2016, קרוב לחצי מיליון ילדים מוכרים לשירותי הרווחה, מתוכם כ-367,000 מוגדרים ילדים בסיכון. היום, ל' בשבט, אנו חוגגים את יום המשפחה. אנחנו לא יכולים לחגוג, בלי לזכור את חובתנו לילדים האומללים הרבים, שאינם חוגגים – לא היום ולא בימים אחרים. הילדים שהמשפחה עבורם היא מקום בו מתעללים בהם קשות. המקום שאמור להוות עבורם קן חם, הוא מקום בו נרמסים נשמתם וגופם.

פעם חגגנו את "יום האם" והיום אנו מציינים את "יום המשפחה". צעדנו כברת דרך: לא עוד אבא "מפרנס" ואמא "עקרת בית" אלא הורים – אחד או שניים, גבר ואישה או שתי אמהות או שני אבות או הורים יחידנים, בהן ההורה הוא אדם שבוחר כיצד לעצב את חייו' ההורה עורך את השילוב בין משימות חייו – משפחתו, עבודתו וחבריו.

חגיגת "יום המשפחה" תומכת בערכים המהווים את תשתית דרך החיים האדלריאנית: כבוד הדדי ושוויון ערך. "יום המשפחה" אמור להיות יום חג לכל בני המשפחה בכל סוגי המשפחות! אלא שהעיסוק בשם – " יום המשפחה" במקום "יום האם" הוא  חשוב, אך הוא בהחלט לא בבחינת המהות. בין אם נכנה את היום החל בתאריך ל' בשבט "יום האם" או "יום המשפחה", למרבה הצער, לא כל הילדים זוכים לגדול במשפחות תומכות ואוהבות. הם לא חוגגים היום, אלא עוברים מסכת יום יומית של סבל.

משפחה עצובה

יהודה אטלס כתב:

"כשאמא כעסה, ופתאום עפה
אלי לפרצוף כזאתי מין כאפה,
זה נורא כאב,
לעזאזל
כי לאמא שלי
יש יד של ברזל.
אז כשהתחלתי לבכות,
שמעתי אותה אומרת:
'סליחה כפרה אני מצטערת'
ונתנה לי חיבוק, ואמרה: 'די לבכות די',
ואולי בגלל זה – זה היה כדאי".

השיר הקשה הזה הוא אחד מתוך שירים רבים, בהם תיאר יהודה אטלס סבל איום, אשר עוברים ילדים במשפחות שלהם.

 בכל הימים – וגם ביום המשפחה – חובתנו לסייע לילדים אלה בכל דרך אפשרית. גם הילדים שגדלים במשפחות נורמטיביות, שומעים לעיתים סיפורי זוועה על המתרחש במשפחות אחרות. אנחנו נדאג שערוצי התקשורת במשפחה יהיו פתוחים, כך שילדינו יוכלו לשתף אותנו במחשבות שלהם, בחששות שלהם ובמידע מטלטל אליו נחשפו.

משפחה עצובה

חשוב שנדע מה הם שואלים את עצמם (האם זה יכול לקרות במשפחה שלי? האם זה יכול לקרות לי?) ומה אנחנו צריכים להגיד להם.

את האמון הבסיסי שילדינו רוחשים לנו, הם מבססים בחודשים הראשונים לחייהם. אנחנו נקפיד לתת מענה מותאם לצרכים שלהם – להיות זמינים עבורם, לגשת אליהם כשהם בוכים, לחבק אותם ולהעביר מסר עוצמתי: אתה אמנם קטנים, אך אנו נמצאים כאן כדי להגן עליכם! אין פינוק בשנה הראשונה לחיים – יש היענות לצרכים של אלה שאדלר כינה אותם "גורי אדם".

אחד הכלים החשובים בתקשורת הוא הבנת הרגש המתעורר אצל הילד, שיקוף שלו ומתן לגיטימציה לרגש. ילד שפונה להוריו ומספר שנחשף לסיפור זוועה, בו הורים פגעו בילד שלהם, מספר עד כמה הרעיון שהורים יכולים לפגוע בילד שלהם מבהיל אותו. הוא חייב לשמוע מהוריו מסר חד משמעי: "זה נורא מפחיד לשמוע על הורים שפוגעים בילד שלהם."  מיד גם נבטיח: "אנחנו מאוד אוהבים אותך. אתה יודע שאנחנו לעולם לא נפגע בך".

על פי גיל הילד ומידת הקירבה שלו לאירוע (למשל, ילד שנפגע על ידי הוריו למד בגן הילדים שלו), נסביר לילד:

1. מדובר בתופעה נדירה ביותר. זו תופעה כל כך נדירה, שמדברים עליה בגן, ברדיו, בטלוויזיה. כולנו המומים, כואבים, מזועזעזים.

2. הילד שלנו צריך לדעת שהורים אשר פוגעים בילדיהם הם אנשים חולים מאוד, שצריכים לקבל טיפול מקצועי.

3.  חשוב מאוד להדגיש בפני הילד, כי אנחנו לא חולים במחלה הזו. הילד זכאי לדעת כי לא נשקפת לו סכנה, וכי אנחנו מאוד אוהבים אותו, ותמיד נשמור עליו.

מהי סמכות עבורכם? איזו סמכות אתם רוצים להוות עבור הילדים שלכם? סמכות אינה נשענת על הפחדות, איומים, עונשים ומכות. כדי שהילד יוכל באמת לסמוך עלינו, אנו צריכים להיות סמכות שהיא תמיד מיטיבה. נפעיל כוח אך ורק כדי להציל את חייו (רץ לכביש, מתכופף מעבר למעקה) ומיד עם חלוף הסכנה – נשוב לתקשורת שאיננה כוחנית.

לא נוכל להיות היד המרגיעה והיד המכה בו זמנית!

** הכותבת היא אורית רוזנבוים, מרצה בכירה במכון אדלר, ומחברת הספר "תפקיד חייך"

צילום: שאטרסטוק