חג הפסח, הרי הוא חג החירות, כבר ממש מעבר לפינה. עבור רבים מדובר בתקופה שמשמעותה התחדשות, רוגע ומשפחתיות, אך אין זה המצב אצלנו בבית הדיור המוגן.
בבית המוגן שלנו החליטו להנחית עלינו מכה, ולבנות קומות נוספות בביתנו, ומעל לראשנו. עבור רבים מאתנו, החג שמסמל את שחרורם של בני עמנו מעבדות לחירות, מהווה הקבלה למצבנו כיום.
כבר יותר משנה שאנו הדיירים, כ-300 במספר, נלחמים על מנת שהמדינה תואיל בטובה לשחרר אותנו מהגזירה הזאת, ולתת לנו סוף סוף הזכות להיות חופשיים מכל מאבק, ולחיות בשלווה. במשך כל הזמן הזה, פנינו לגורמים שונים, ביקשנו שיקשיבו למצוקתנו ושיסירו מעלינו את העננה השחורה הזו שנקראת "מכת הבנייה".
הסברנו פעם אחר פעם, כי איש אינו יכול לחיות בתוך אתר בנייה, ובטח שלא אנשים קשישים שחולים במחלות לב, ראיה ונשימה, הסיעודיים שבינינו לא ישרדו מצב שכזה. רק ביכולת המדינה להפוך את ההחלטה, הדבר הנכון והמוסרי לעשות, הוא לקבוע באופן כולל כי אין לבנות מעל בית מוגן כשהוא כבר מאוכלס בדיירים קשישים, משום שהמשמעות של כך היא הפיכת הבית למסוכן, ובכך מפספס את מטרתו הקיומית- מתן מסגרת שבה יוכלו קשישים לחיות בבטחה.
הטענות כי ידענו מראש על כוונות הבנייה אינן עומדות בקנה אחד עם הרציונל. אף קשיש/ה עם ראש ישר וצלול לא ילכו לחיות מרצונם בבית שבו צפויה תוספת בנייה. אין מדובר בשינויים "קוסמטיים" בלבד, אלא בבניה רצינית ומסיבית בתוך הבית ומחוצה לו, כאשר פעולת המעליות, המים והחשמל יופסקו לסירוגין. אנו נהיה כלואים.
אין זה הגיוני, שבעוד שאנו מחפשים את המקום שבו נוכל לפרוש מעיסוקינו הרבים ולחיות את "גיל הזהב", נבחר במקום שעלול להביא עלינו הרס גדול, מחלות וסכנה. אנו אנשים קשישים, רבים מאתנו הקימו את המדינה ונלחמו למען קיומה, חלקנו תשושים ונעזרים במטפלים אישיים. כל רצוננו הוא שיניחו לנו לחיות את שנותינו האחרונות בצורה נטולת קונפליקטים ואינטריגות, ובטח שלא היינו מכניסים את הראש למיטה חולה לשווא.
ככל הנראה, ההנחה הייתה כי משום שאנו קשישים, לא נרצה או נדע כיצד להתנגד לתכניות הבנייה, אך הם שכחו שיחד עם הזקנה, בא גם ניסיון רב, והתמקצעות במגוון תחומים. בינינו עו"ד, מהנדסים, אנשי רפואה ועוד, כולם הגיעו למסקנה אחת כי הבנייה תגבה מאתנו מחיר, וכי אינה מידתית בשום צורה. התקבלה החלטה על ידי כלל הדיירים, שלא לוותר, ופעם נוספת בחיינו להילחם על זכויותינו. אין אנו חיים באשליה, ומודעים לכך שאנו זקוקים לכל העזרה האפשרית, בשביל לנצח.
בעוד שניסיונותינו הרבים להשיג סיוע כלשהו עלו בתוהו, החלטנו להאיר את הנושא גם בפני הציבור הרחב. מדובר בנושא קריטי עבור כל הורה מתבגר, סבא או סבתא, ששוקלים לעבור בהווה או בעתיד לדיור מוגן.
איננו מאבדים תקווה, אך ברור שמאזן הכוחות אינו שווה. אל תתנו למחדל הזה להמשיך להתקיים. למען משפחותיכם, תדרשו שינוי חקיקתי והגנה על זכויותיהם של הקשישים. כולם יגיעו יום אחד לגיל שלנו, וחשוב מאוד שהמדינה תפנים שתוחלת החיים התארכה. אי אפשר להתעלם מאתנו, ולמסמס את הנושא עד שפשוט נעבור מן העולם, משום שהצרות שלנו לא ייעלמו, הן רק יעברו לקשישים אחרים, שגם ידרשו צדק.
במעמד זה אבקש פעם נוספת, אנא שחררו אותנו מהעול הזה, שחררו אותנו מעבדות לחירות. גם כדי שנוכל לחזור ולהתגאות במדינה שעזרנו להקים. חג חירות שמח.
** הכותבת, חווה תירוש, הינה דיירת מבית הדיור המוגן עד 120, שברמת החייל