הדייט האחרון שאצא אליו בחיים

אל תפחדי מהגדולה שלך. אל תפחדי ליפול. אל תפחדי לספר שאת מחפשת אותו. אל תפחדי להצליח למצוא אותו. צאי. מי יודע, אולי הוא מחכה לך כבר זמן רב

יושבת במכונית בשקיעה (צילום: שאטרסטוק)

עוצרת את הרכב שלי (ז"ל) ליד הרסטובר בר (ז"ל)
יושבת בתוכו לחוצה ומיואשת. מול העיניים כבר רואה את הדייט שלי מחכה.
טלפון.
צורית על הקו.

"אני לא יוצאת מהאוטו. פשוט לא מסוגלת לצאת לעוד דייט. לא יכולה יותר לשבת באותו מקום באותו הבר, לשמוע את עצמי מספרת אותם סיפורים, לצחוק מאותן בדיחות קרש, לעשות את עצמי מתעניינת ורק לחשב מתי הזמן המנומס לעוף משם."

"מיכ. צאי מהאוטו. את עושה פאדיחות. כבר שלוש שנים שאוריאל מנסה לסדר לך את הבחור הזה"

"לא יכולה. אני נוסעת הביתה."

"צאי מהאוטו."

"לא"

"כן"

"אז תברכי אותי שזה יהיה הדייט האחרון שאצא אליו בחיים"

"אני מברכת אותך שתפגשי היום את החבר הכי טוב שהיה לך בחיים".

***

יצאתי מהאוטו.

כדי לפגוש את החבר הכי טוב שהיה לי בחיים.

חמישה ימים אחר כך אשוב הביתה לפנות בוקר ואדע שבגיל 31 ואחרי מאות רבות של דייטים המצויים על הספקטרום שבין עבריינות למחלת נפש,

מצאתי את שאהבה נפשי.

****
אני כותבת את המילים האלה לכן אחיותיי הרווקות.
כי בלב תמיד אשא איתי את הרגעים האלה.

כשמתכווצת לך הבטן כבר מיום כיפור במחשבה על ליל הסדר הקרב ובא ועל ראש השנה שאחריו.

על "נו.. אז מה חדש?" שמגיע תמיד כמו חץ ללב. כי אין חדש.

על השעון שמתקתק באזנייך ונדמה לך כאילו הוא תלוי ממש מעל הראש שלך, גלוי לעיני כל.

על "את חייבת להכיר מישהו מדהים"/ "מוכנה לפגוש את בעלך??"/ "יש לי מישהו מושלם עבורך"/ "לא ברור איך הוא עדיין רווק"
אבל ממש. ממש. ברור איך.

על האלכוהול שמנחם אותך בדייטים האלה ולעיתים גורם לך לעשות טעויות מביכות ואיומות כאחד.

על תחושת הכישלון הצורבת כשהחלטת לא לצאת הערב למסיבת פורים/ חנוכה/ זבד הבת/ חנוכת מסגד כי אולי שם היית מוצאת אותו.

על "כדאי שתזדרזי את לא נהיית צעירה" כאילו לא שמת לב. וכאילו את עוד דקה חוגגת 78.

****

אני כותבת לכן לא כדי לתת עצות כי כבר שמעתן את כולן.
אלא כדי להזכיר שלפעמים מותר לנו להעז לטהר את אדי הביקורת והאשמה מתוכנו
לחיות חיים מלאים שאין בהם המתנה מייגעת למי שלא מגיע.
להיות הגירסה הכי טובה של עצמנו בעצמנו.

ולאפשר להכל לגדול ולהיווצר משם.

לא לפחד מהגדולה שלנו ולא מהשליחות שלנו ולא מהקול החזק שפועם בתוכנו ומבקש בית להניח בו את הראש.

הבית הזה קיים ומבקש אותנו שנעיר בתוכו משהו שהיה רדום.

"הוא כבר נולד" אמרה לי סבתא חנה שלי עשרות פעמים ואני חשבתי לי שלא בטוח בכלל שהיא צודקת ושאולי אלך לכלא אם הוא נולד רק לאחרונה. שלא סביר שאכן נולד הגבר שיסכים לחיות עם אישה משוגעת כמוני שהייתה אז בת 31, מובטלת ורווקה, שגמרה את כל חסכונותיה ונכנסה למינוס במרדף אחרי איזה חלום הזוי להקים מכינה.

מי ירצה אחת כזו. שאלו אותי אז כל כך הרבה אנשים ובהם אני בעצמי.

לפני ארבע שנים מצאתי את שאהבה נפשי, וזה היה ביום בו הודיעו לי שהמכינה שלי אכן תקום באופקים כפי שחלמתי ורציתי במשך שנים.

וגם את תמצאי אותו.
ומיד אחר כך תיכנסי שוב לאותו הלופ בדיוק עד שתביאי לעולם תינוק או תינוקת ותשכחי כל מה שלמדת בדרך הקשה אל החצי השני שלך.
***
אחותי.

אל תפחדי מהגדולה שלך.
אל תפחדי ליפול.
אל תיכנסי לראות תמונות של מלא זוגות מאושרים בפייסבוק. חלק ניכר מהן הן שקר.
אל תפחדי להאמין שהוא כבר נולד.
אל תפחדי לעזוב מערכת יחסים נוחה אם היא לא נכונה לך באמת.
אל תפחדי לספר שאת מחפשת אותו.
אל תפחדי להצליח למצוא אותו.

וצאי מהאוטו.

מי יודע
אולי הוא מחכה לך כבר זמן רב.

מיכל ברקאי ברודי ובן זוגה

(בתמונה- שאהבה נפשי ואני בהדגמה נפלאה למה לא להאמין לכל תמונה ברשת החברתית. אני סובלת ממחלת נשימה נדירה, עברתי 9 ניתוחים בשלוש שנים ואני לא רצה. בטח שלא מרתון. כתבתי את זה באותיות הקטנות בפוסט הקודם אבל עדיין קיבלתי המון חיזוקים על הריצה שלי במרתון. ככה זה כשאנחנו מרפרפים ללא הרף באופן שטחי בחיים של אחרים וזה מסוכן לכולנו)

ואמן שכל משאלות ליבנו בכל זמן בחיים יתגשמו לטובה בזמנן ובעיתן.

מיכל ברקאי ברודי
מייסדת וראש מכינת “עלמה” למנהיגות נשית (הסוכנות היהודית), זוכת פרס מוסקוביץ לציונות, פרס כלכליסט ליזמות בחינוך ועיטור ההוקרה מטעם הועדה לקידום מעמד האישה בכנסת