הפעם הראשונה, שהילדים ראו אותי בחדר שינה עם מישהו שלא היה אביהם, הייתה בין מביכה לקשה. את בן זוגי החדש הם כבר הכירו ואפילו חיבבו. שנינו יזמנו כמה מפגשים, כדי שיכירו ויפנימו לאט את המצב החדש. גם את ילדיו הם פגשו אבל לא נשאלה עדיין אף נשאלה ולא נזרקו לחלל האוויר הבטחות את השערות. הכל היה מבחינתם, "נחכה ונראה אבל לא בקלות נתפתה".
בילינו שבוע בתל אביב ולנו בביתו. בימים הראשונים דאגנו, כדי לא להעמיס, שהוא לא יהיה אתנו. אחרי כמה ימי אושר והתקרבות, החלטנו שזהו, הגיע הרגע להעמיד אותם מול המציאות החדשה. בבוקר הם מצאו אותנו לוגמים קפה של בוקר במיטה אחת, תחת שמיכה אחת. "אני רוצה הביתה", אמר הבן הצעיר. אני מנסה לפייס, להרגיע והוא מתעקש. עכשיו.
הבן השני השתקע בתוך מכשיר הטלוויזיה, נמנע מלהביט בי ואילו הגדול פשוט לקח את הסקטבורד ונעלם. זה היה בלתי נמנע אלא שהתמונה הזאת, של שנינו תחת שמיכה אחת, הייתה קשה להם מהידיעה שלאימא שלהם יש מישהו אחר. אחרי פרידה מאד מכאיבה, אחרי סופות גדולות וכשכבר שככו הקרבות, מצאתי את עצמי מייחלת רק לדבר אחד – למצוא מחדש את האהבה. להאמין שאני יכולה לבנות על חורבות כישלון הנישואים קשר זוגי ואינטימי, לבנות את הבית השני שלי.
הגירושים השאירו אותי חסרת כוח ובעיקר חסרת בטחון בעצמי. החשש היה שאיני מסוגלת לשמור על זוגיות, על קשר אינטימי. שמא נועדתי לכישלון. בחשבון הנפש האמיתי שעשיתי, מצאתי כי אני שותפה מליאה להרס המשפחה. וכשנפגשנו והוא אמר, אני אוהב אותך, כשהוא היה כל כך בטוח ונחוש ביכולת שלנו לבנות מחדש את הבית השני על הריסות הישן התחילו להזדחל החששות והפקוקים.
האם ידע לאהוב אותי כמות שאני, או שהתאהב באיזו פנטזיה שהיא אינה אני, האם יקבל אותי עם כל חסרונותיי? שגיאותיי? האם יש בקרום הרך והצחור של האהבה להגן עלינו? הכישלון משם שסחבתי החל לבעבע, לצוף, לעורר חשש. בעלי הראשון ואב ילדי היה אהבת נעורי הגדולה. נפגשנו כשהיינו בני שבע עשרה. יחד גדלנו, הבשלנו והתבגרנו, לנישואים פסענו חסרי ניסיון אבל בטוחים ואוהבים ונראה שזה מספיק. התחלה של כל ההתחלות, דירת חדר, צנצנת עם קוץ שאספנו בטיול לנגב, כמה ספרים על מדפי עץ וארון מתכת שאספנו מהרחוב וכבר יש בית.
לפרק ב' הגעתי עם מטען יקר אך כבד מאד. הרבה הורים, חברים נבוכים, רכוש שנצבר, שני חתולים וילדים. בעיקר ילדים. שלושה ילדים, שנקלעו לדרמה לא עוול בכפם, ניצולים של סופות גדולות. היינו עמוסי ציפיות. רצינו לעשות תיקון. אחרי ההתאהבות הגדולה, אחרי האושר, התחילו המבחנים הגדולים האמיתיים. כבר לא היינו זוג אוהבים אלא שני בנאים שנדרשו להקים מחדש משפחה קצת אחרת, הילדים שלי והילדים שלו. כל כך רצינו שיתחברו, שירגישו משפחה, שיראו שיש חיים אחרי הכישלון וזה לא היה עניין פשוט.
ביחד יש לנו שישה ילדים, שש נשמות שנסיבות לא נעימות חיברו אותם ביחד, ילדיו שחששו להתקרב אלי פן תהיה זאת בגידה באמם האהובה. הם בחנו ועקבו והמתינו. ילדיי חששו להתקשר מחדש, פן גם הקשר הזה הוא זמני ושוב תגיע המכה. ומול הילדים עמדנו אנחנו, חוגגים את אהבתנו אלא שלהם זה לה היה מספיק, הם היו זקוקים להוכחות. לביטחון שאכן זה בית איתן ולא דבר זמני וחולף כי הם עייפו אפילו יותר ממני ממלחמות.
אני זוכרת ערב אחד, בשנה הראשונה לחיינו, פרצה בינינו מריבה. אמרנו מילים חריפות והוא יצא זועף למרפסת ואני נשארתי בחדרי. בני הצעיר, שהיה בקושי בן שבע, נכנס אלי. בעיניו היפות ראיתי כאב ישן חדש. "מה את עושה?", הוא אמר, "שוב מקלקלת? שוב הורסת משהו שיש לך?". חיבקתי אותו ואמרתי לעצמי שהילד צודק, שאין לו ולשאר ילדינו כוחות לחוות עוד פרידה או סופה. יש בזהירות עכשיו ללכת, על קצות האצבעות ולשקול בזהירות כל צעד.
זה היה רגע בו התבונה צריכה לגבור על האהבה, בו הניסיון היה מתנת אלוהים, ובעיקר הידיעה שאת הסיכוי הזה אסור להחמיץ ונדמה לי שהמטען הגדול שהבאתי איתי לקשר החדש, ניזון לא מעט מהניסיון כי המבחנים שעברתי בפרק הזה היו קשים, לפעמים מכאיבים, אבל משתלמים. אנחנו חיים ביחד כבר למעלה משלושים שנה באהבה גדולה. ששת ילדינו נישאו, הביאו למשפחה בני זוג מקסימים ועכשיו יש לנו נכדים. 13 נכדים משותפים. שלנו.
** הכותבת היא אדיבה גפן, סופרת ישראלית שכותבת ספרי מתח-רומנטי עם גיבורה נשית.
אדיבה, בת 74, סבתא ל-13 נכדים. ברומן החדש, "הבחורים של קלרה", אדיבה ממשיכה עם גיבורות ספריה הקודמים: דקלה וסמי. הפעם, פעם ראשונה היא נוטשת את נופי הדרום וממקמת את עלילת הרומן בתל אביב.
על הספר: הבוסית שלה במשרד החקירות, סמי ג., יצאה לחופשה שלא נגמרת, החובות תופחים והלקוחות בורחים, אבא שלה התאהב מחדש, ואם לא די בכל אלו, הרי שקופר, בן זוגה הנצחי, מתכנן שוב לנסוע לכמה חודשים ועדיין אינו מוכן להתחייב, אז דקלה מראה לו את הדרך החוצה. כשהיא נשארת לבד, דקלה מחליטה שראשית חוכמה יש לשפר את המצב באמצעות רענון המראה. במספרה היא מתוודעת לפמליית החתונה של משפחת מסילתי רבת הכוח וההשפעה, וברגע של חולשה נעתרת להזמנתם ומגיעה לאירוע שלהם.
מרגע זה מוצאת את עצמה דקלה נסחפת לתוך מערבולת מסוכנת, ובכל פעם שנדמה לה שנמוך יותר אי־אפשר להגיע — מתברר שהיא רק ממשיכה להסתחרר מטה־מטה. אילו יצרים מבעבעים ורוחשים מתחת לזוהר של משפחת מסילתי? מה לעזאזל הם מסתירים מתחת לנצנצים? מי אורב במגרש החניה שמחוץ לאולם השמחות? וכיצד כל זה קשור בכלל אליה?
דקלה מוצאת את עצמה לבד מול כוחות חזקים ממנה במאבק על חייה ועל חפותה, אלא שלא אישה כמוה תוותר. היא נחושה להגיע לשורש האמת גם אם נראה שהפעם התסבוכת גדולה אפילו על מידותיה.