אימי הייתה עקרה.
אימי הביולוגית, לעומתה, הייתה כשירה ללדת ואף ילדה – שני ילדים.
למיטב ידיעתי והבנתי – אימי, שהייתה עקרה, השתוקקה בכל מאודה ובכל נפשה להרות וללדת, אולם לא הצליחה. לכן היא ואבי אימצו את אחי ואותי והפכו להורים לילדים של מישהי אחרת, ילדים שהפכו להיות שלהם ושלהם בלבד ברבות השנים.
אימי הביולוגית, לעומתה, לא השתוקקה להיות אימי וגם לא אימו של אחי. שנינו היינו תקלות שקרו לה. אסונות. צרות שבואן לעולם איימו על חייה – זו הסיבה שהיא נטשה אותי ואת אחי בגיל שנה שלו ושלושים ושש שעות שלי, בבית החולים. היא לא רצתה להיות אימא. לימים היא קצת רצתה, לעשות תיקון, להיות אימא (אפילו אם מהפה אל החוץ, אולי חששה מאלוהים. אלוהים הרי רואה הכל), אבל היה כבר מאוחר מדי. לרן ולי הייתה כבר אימא אחרת. אימא שרוצה בנו. אימא שלנו. לא בשר מבשרנו, אבל עצם מעצמותינו ונשמה שזורה בנשמותינו.
והרהרתי בעניין הזה על רקע סערת חוק הפונדקאות ועל רקע לא מעט נשים שקראתי ושמעתי אומרות שהן מתנגדות לפונדקאות באשר היא פונדקאות, כי פונדקאות היא סחר ברחם, היא החכרת גוף אישה – ולכך הן מתנגדות בתוקף. וזו, כמובן, עמדה מוסרית מאד חזקה ומאד מעניינת ואני לא בטוח שאינני רואה את ההיגיון בה ואיני אפילו מסוגל לייצר הזדהות רגשית איתה.
אבל אני מוכרח לחזור לאימא שלי. וכשאני אומר ״אימא שלי״, מדובר באימא אחת בלבד. בזו שלקתה ברחמה. שליבה רצה ללדת, אבל רחמה היה מת. מה היה קורה, אני שואל את עצמי, אם אישה אחרת – תמורת תשלום – הייתה מוכנה לשאת ברחמה את בנה של אימא שלי, הבן שמעולם לא הצליחה ללדת? הו, אז, כנראה, שאימא ואבא לא היו מאמצים את רן ואותי ואז לא היו הורינו מלכתחילה וממילא. אבל הם היו הורים לילד שנולד בדרך מורכבת ומלאת ייסורים ובוודאי אוהבים אותו אהבה גדולה ועצומה, לא פחות מזו שבה אהבו את אחי ואותי. למעשה, אני מכיר ילד פונדקאות כזה. לא אכביר במילים – אבל אומר רק שהוא מיוחד להוריו ומואר להם ומאיר להם טיפה יותר, רק טיפה אחת קטנה ממש יותר, מילד שהיה שלהם, אילו לא נקנה בייסורים כה רבים.
אני אמשיך ואהרהר שגוף האישה – כמו גם גוף האדם, בכלל – עומד למכירה ומצוי בשימוש כל הזמן. הקופאיות ב״סופר-פארם״ שעומדות על רגליהן במשך עשר שעות ביום, מוכרות את גופן, את שריריהן, את גבן, את עצמותיהן – ותמורת מה? השכר הזעום שהן מרוויחות? והאישה שמנקה את חדרי המדרגות בבניין המשרדים רב הקומות? מה המחיר שמשלם גופה? והחיילת, שמקריבה את גופה עבור המולדת ועבור האידיאלים שבשמם היא מוכנה להילחם ולהיפצע? האם גופה אינו שלה כשהיא לובשת מדים? לא, המשותף לכל הנשים הללו הוא ההסכמה. ההחלטה לעסוק במה שהן עוסקות מתוך תקווה לתגמול – בין אם כלכלי, בין אם רגשי או ערכי, או אחר.
אנסה לדייק: הסיטואציה החברתית בה בעלי אמצעים יעשו שימוש בזולת שיכולותיו פחותות משלהם, עתיקה כמין האנושי, בערך. והתיקון שמנסה לעשות החברה בעת הזו, להגן על המוחלשים, גם כשהם מוכנים להיוותר מוחלשים, הוא תיקון היסטורי דרמטי וחשוב. וכאן אני חוזר לאימא שלי. או לאישה העקרה, בכלל, שאינה מסוגלת ללדת. גם היא מוחלשת. גם היא קורבן, מסוג מסויים. היא סובלת מפגם גופני שמונע ממנה לממש את רצונה העמוק ביותר. והנה, בדרכה, היא פוגשת אישה שגופה בריא ואיתן, אבל מצבה החברתי מוחלש. ונכרתת ביניהן עסקה שהיא גם ברית: אני אשכיר את רחמך תמורת ממון – ואזכה לראות ילד – ואת תזכי לראות שכר נאה שאולי ייטיב מאד את מצבך. בטח יותר מדיי טיים ג׳וב ב״סופר-פארם״. אפשר להבין את המוטיבציה של שתי הנשים לרצות בעסקה וגם של שתי הנשים לקיים אותה. אפשר לראות בכך גם חסד בין אדם לאדם – כמו שפעם היו המניקות מניקות תינוקות של נשים אחרות ששדיהן היו ריקים או כאובים מכדי להניק. אפשר לראות בכך עסקה. אפשר לראות בכך ניצול. אפשר לראות בכך גם חסד וגאולה וברית אנושית שמחברת בין גורלות אנושיים לנצח. אפשר לבחור לנתח כל סיטואציה בדרך שתתאים לעולם הערכים של זה שמנתח. הכל בסדר. כך עובד העולם.
אני רוצה לשוב לאימא שלי ולאפשרות שהייתה נעזרת בשירותיה של אם פונדקאית. האם הייתי רוצה בכך, עבורי ועבור רן? כנראה שלא, שהרי אז לא הייתה אימא שלנו. האם הייתי רוצה בכך עבורה ועבור אבא שלי? כנראה שכן. להחזיק בשר מבשרם, פרי של אהבתם היפה? כן, הייתי רוצה שייראו פרי משלהם לאהבתם. הגיע להם. הייתי מאחל להם את זה, גם אם בדרך של פונדקאות. כי בעולם הזה חסרים חסדים של אמת. וחסרה חמלה. וחסרה סליחה. וחסרה קבלה. ובעולם הזה, בו יש מעט כל-כך מכל אלה, אנשים מבקשים להביא ילדים לעולם, רק כדי, וגם אם לרגע אחד, להיזכר באפשרות קיומו של טוב בעולם, באפשרות קיומה של אהבה.
אז הסיכום שלי הוא – מי שרוצה לתת אהבה, מי שרוצה לעשות חסד, מי שרוצה להביא אור לעולם וגם אור לחיי עצמו (גם מאה אלף שקל הם אור, לפעמים), אני משתדל שלא לחלק לו ציונים ולא להחליט עבורו מה מוסרי ומה נכון ומה כשר. כי אם המוסר היה מלך בעולם הזה, ואם מה שצודק ומה שנכון היו מנהלים כאן את הכל, אז אימא שלי לא הייתה עקרה. ואימי הביולוגית לא הייתה נוטשת אותנו בבית החולים. ואולי, בעצם, לא יולדת אותנו כנגד רצונה. אבל אין צדק בעולם הזה. ככה זה. זה לא חדש. אבל חסד – חסד אנחנו יכולים לייצר. קצת. בכוחותינו כאן, כבני אדם, על פני האדמה.
ובתמונה: אישה שעשתה חסד של אמת לשני ילדים שלא נעשה עימם חסד כשנולדו.
** הכותב, שי גולדן, העלה את הפוסט במקור בדף הפייסבוק שלו