מאת: של אסיאג
איפה הן החברות ההן? אני תוהה עם עצמי. אותן החברות שאת יכולה לדבר איתן בכל שעה ובכל מקום, החברות האלו שקוראות לך בשמות חיבה וצוחקות ביחד איתך מכל שטות. החברות האלו שאין ביניכן תחושת ריחוק או ביישנות ואת יכולה לספר לה גם דברים עצובים שקורים לך מתוך ידיעה שיכאב לה עבורך ולא תחוש בליבה מעט שמחה לאייד.
אני מוצאת את עצמי בתקופה האחרונה, במיוחד מאז שהפכתי לאמא, מוצפת במחשבות רבות לגבי כל נושא החברות והרצון בחברות ובנוסף מוצפת בזיכרונות רבים מהעבר בנוגע לכל מיני חברות ילדות טובות שהיו לי ותוהה עם עצמי לאן כל אותן החברות נעלמו? כיצד קרה שהגעתי לגיל 35 עם תחושת החמצה בהקשר של חברות טובות וכביכול אמיתיות מהעבר?
אמנם כבר שנים שיש לי חברות בחיים, טובות יותר וטובות פחות, חלקן עדיין בחיי וחלקן מזמן התמוססו, אך איני יכולה לומר שחשתי עם מישהיא מהן חברות נפש או ממש רגשות אהבה כמעט כמו משפחה. כשאני רואה בחורות בגילי מבלות עם חברות בבתי קפה, בחו"ל או בבית עם התינוקות שלהן יש לי צביטה בלב. אני כמהה לחברות שכזו. מישהיא שאוכל להקדיש לה את השיר "You've got a friend", עם כל הקיטש המשתמע מכך.
כולם אמרו לי שבחופשת לידה מכירים מלא חברות חדשות, אימהות צעירות שנמצאות באותו המצב כמוך, אבל כיצד שיחות על פיפי וקקי מייצרות חברויות אמיתיות ולטווח ארוך? האם ניתן לבסס חברות אך ורק על העובדה ששתינו כעת אימהות טריות, נטולות חברות ומחפשות מישהיא להעביר איתה את הימים הארוכים על מנת שנפיג ולו במעט את תחושת הבדידות האחת של השנייה?
בכל זאת החלטתי לתת לכך סיכוי ונרשמתי לכל מיני קבוצות של אימהות טריות באזור מגוריי ואפילו הלכתי למפגש של הרצאה וסרט מתוך ניסיון (נואש קלות) על מנת להכיר חברות חדשות. הגעתי כולי מחויכת ומלאת תקווה. הבעיה מסתבר שבנות אחרות אינן מגיעות בגפן אלא מגיעות עם חברות או שכבר מכירות בנות בקבוצה ואז הן מסתודדות בינן לבין עצמן ומי שמגיעה בגפה, מוצאת עצמה לבד במהלך המפגש וקצת כמו גבר בדייט לא מוצלח, חוזרת לבדה הביתה (אמנם עם הבייבי כמובן).
בנוסף אני תוהה עד כמה חברה חדשה בגילי מופלג השנים יכולה באמת להפוך לחברה טובה עד לכדי חברת נפש. הרי רוב האירועים המשמעותיים מאחורינו. היא כבר לא תהיה בשתיית השחרור שלי מהצבא, לא תטוס איתי לטיול הגדול, לא תחגוג עמי ביום חתונתי ולא תהיה הראשונה לבקר אותי בבית החולים מיד לאחר שאלד. אילו אירועים משמעותיים עוד נוכל לחוות ביחד בעתיד? כאלו שיחרטו בזיכרון ובאמת יהיו בעלי משמעות?
עליי לציין שנכון להיום החברה הכי טובה שלי היא התינוקת שלי. היא אמנם רק בת 3 וחצי חודשים אבל יש לה אופי מקסים. היא יודעת להקשיב, היא חייכנית, צוחקת משטויות שלי והכי חשוב- היא תמיד נמצאת לצדי. זאת כמובן לעוד 3 חודשים בלבד כי אז היא תכנס למעון, אני אחזור לחיים הבוגרים שלי בעבודה ואאלץ כנראה להמשיך לחפש חברות בטווח הגילאים שלי.
אסיים בשאלה כיצד קורה מצב שבו תמיד ישנה תחושת החמצה? תמיד יש את הדבר האחד הזה שחסר. יש בעל, יש תינוקת, יש משפחה, יש בית ויש פרנסה (טפו טפו לגבי הכל, כן?) אז למה אי אפשר שגם חברות טובות יהיו? אפילו רק אחת, אין צורך ברבים. אני לא חמדנית. חברה אחת בלבד, כזו שתקרא את הכתבה ותגיד לי "כל הכבוד של! כתבה מעולה, אני גאה בך". פשוט שאדע, כמו במילות השיר, שיש לי חברה.
** הכותבת, של אסיאג, בת 35. עובדת כפרליגל בתחום קניין רוחני