מאת: איריס אורבך
רק עכשיו סיפרנו על פרעה, העבדות ועשר המכות. למרות שגם שם היו זוועות קשות, ממרחק של אלפי שנים החוויה לגמרי אחרת.
לעומת זאת, לספר לילדים את סיפור השואה, מאתגר אותנו בכל פעם מחדש. המספר ששה מיליון והאכזריות הם דברים שאינם נתפסים לנו, המבוגרים, על אחת כמה וכמה לילדינו. איך אפשר להסביר רוע כזה?
מה שעושה את העניין יותר מורכב הוא שמצד אחד השואה "קרובה" מאוד במונחים היסטוריים, יש עדיין תיאורים ועדויות ממשיים של אנשים שחיים בקרבנו שניצלו מהתופת והזוועות וכמעט בכל גן יש נכדים או נינים של ניצולי שואה.
מצד שני, המציאות היומיומית שלנו כמדינה צעירה שעדיין מתמודדת עם שכנים שלא ממש מחבבים אותנו, מקשה עלינו עוד יותר לספר את הסיפור כהיסטוריה. אנחנו הורים שרוצים להגן ולהעניק בטחון לילדינו, מוצאים את עצמינו חוששים ומתלבטים אם אנחנו באמת יכולים להבטיח להם מקום בטוח.
גם הדעות של פסיכולוגים ואנשי חינוך חלוקות באיזה גיל כדאי להתחיל לספר ואיזה מידע ואיך. ובצדק, הנושא עלול לעורר פחדים, חרדות, עצב, חוסר שקט וכד'.
אומנם, המדיה כאן במלא עוצמתה, מנגישה לנו את העדויות והסרטים, יש צפירה, יש טקסים ,זה כאן. הילדים חשופים והשאלה היא לא האם לספר אלא איך, מתי וכמה לספר לילדים על שואה בסדר גודל כזה.
אוסקר ווילד, הוגה דעות וסופר, כתב שילדים זקוקים לשני דברים מנוגדים: להרגיש שהעולם יפה וטוב ולהרגיש שהעולם אינו גן עדן.
כשאני סיפרתי לילדיי שאלתי את עצמי: מה המטרה שלנו בסיפור השואה? חשבנו לעצמנו שהמטרה היא להעביר להם מורשת והיסטוריה של העם היהודי, לזכור ולא לשכוח – משפט ששמעו לא מעט גם מסבתם ניצולת השואה.
ואז שאלתי האם צריך להעביר בגיל הצעיר גם את תיאורי הזוועות והרוע? והתשובה היתה פשוטה – המטרה היא זיכרון, לא עצב. לכן אין צורך לחשוף אותם כבר בגילאים הצעירים לזוועות, זה לא יועיל להבנתם.
האופן שבו אנחנו ההורים נספר להם על יום השואה, משמעותי מאוד לעיצוב החוויה כאירוע היסטורי שלנו והצורך שלנו כעם למדינה משלו ולא כחוויה טראומטית ומעוררת חרדה.
אז איך ומתי לספר לילדים צעירים (גילאי גן)?
1. עקרון המפתח הוא מינון, סינון ומידתיות בהתאם ליכולת (גיל) הילד. אנחנו משחררים מידע באופן הדרגתי ורק מה שצריך לאותו שלב.
2. מידע ראשוני מההורים- כדאי מאוד שהילדים ישמעו על זה קודם מאתנו ולא ממקור אחר כדי שחלילה לא יחשבו ילדינו שיש כאן הסתרה או סוד אשר עלולים להעצים את החוויה השלילית שלהם. אנחנו הדמות הבטוחה עבורם ורצוי שנספר בלי דרמה את המידע הרלוונטי.
3. האינפורמציה שנעביר בגיל הצעיר היא יותר לגבי אירועי "יום הזיכרון לשואה" ופחות על "השואה" עצמה. למשל נדבר יותר על הצפירה, על הטקס וגם על הביחד כעם ועל אנשים שהצליחו להתגבר ולהגיע בשלום לארץ.
4. להדגיש שהשואה התרחשה ממש מזמן כשעוד לא היתה לנו מדינה והיום יש לנו מדינה חזקה.
5. רצוי לכבות ערוצי תקשורת ולאפשר לילדים להתנהל כרגיל בשגרת חייהם, לשחק, לצחוק וגם לריב.
דוגמאות:
עד גיל 3- נספר שמחר הוא יום השואה ופעם היו אנשים רעים שפגעו באנשים טובים ואנחנו זוכרים אותם. אנחנו מדליקים נר זיכרון וגם עומדים דום בצפירה. קצר ולעניין, בלי תיאורים וביטויים לא מותאמים. כדאי לתאר להם מה זו צפירה ואפילו להדגים איך עומדים דום ואפילו נתרגל ביחד ולומר להם שהם יכולים לעמוד דום או לשחק/ לשבת בשקט בזמן הצפירה צפירה.
בגיל 4 עד 6- ילדים כבר מסוגלים להבין את מושג המוות, אך בלי יותר מידי תיאורים ואפשר להרחיב קצת שהרבה יהודים מתו במלחמה אך להדגיש שזה קרה פעם במדינות רחוקות והיום יש לנו מדינה וצבא חזק.
בגילאי בית הספר, אנחנו כבר מתחילים לספר את ההיסטוריה, אך עדיין אין הכרח להעביר את הסיפורים הקשים כמו איך הפרידו בין הורים וילדיהם, איך היכו וכלאו, הרעיבו או שרפו. יש זמן לסיפורי הזוועות אותם כדאי להשאיר לכיתות גבוהות יותר. לצעירים, כדאי לספר סיפורים על חיי היומיום בתקופת השואה, המחסור, איך הסתדרו, החברות, העזרה, האומץ, הגבורה, ההצלה וכד'.
ישנם ספרי ילדים טובים על ילדים שחיו בתקופת השואה או סרטוני אנימציה שמנגישים את התקופה בצורה שמעצימה אותנו כעם ומתארת את ההתמודדות, ההיחלצות וההתגברות של ילדים או מבוגרים.
את תיאורי הזוועות בהחלט כדאי לדחות לתקופת ההתבגרות, שבמהלכה בני הנוער מבקרים ביד ושם וחלקם אף חווים את המסע לפולין.
זכרו, יש לנו, ההורים, את הזכות והחובה לחנך את הדור הצעיר. כשמדובר באירוע היסטורי בממדים כאלו – הנושא אף רגיש יותר. חשבו עם עצמכם ונסו להבין איפה הנושא פוגש אתכם, מה חשוב לכם להעביר להם אך בו בזמן כיצד אתם לא מייצרים חוויה שלילית ומפחידה לילד.
.
** הכותבת היא מנחת הורים ומשפחות במכון אדלר
