השעה 20:00 ואנחנו עם עוד זוג חברים בכניסה ל – singapore indoor stadium , היכל נוקיה סינגפורי רק בלי רפי גינת כקרוז, בדרך לפגוש פנים מול פנים (ממרחק של 18 בלוקים, כי השקענו "רק" 200$ לכרטיס) את אריק קלפטון. מזמזים לנו את Layla אנחנו עולים במדרגות ל – east entrance. כרגיל בסינגפור הכל מסודר, יש סדרנים בכל מקום שמראים את הדרך, יש אפילו בר מאולתר בתוך האולם לשתייה חריפה וקנטינה קטנה עם מחירים מופקעים זה נמזגים כל המשקאות לכוסות פלסטיק כדי שאריק לא יקבל בטעות בקבוק בראש כי אחרי כמעט שעתיים של הופעה הוא לא שר את tears in heaven – אבל למה להקדים את המאוחר? בשלב זה עדיין היינו אופטימיים ובהרגשה שאנה שאנחנו שולטים בכל שירי הזמר, קרי: Layla, wonderful tonight, i shot the sherif , tears in heaven, let it grow ועוד אחרים שאת שמם לא ידענו.התיישבו בבלוק 18, שורה 26, כיסאות 3, ו-4 והתחלנו לבדוק מה המצב ולתכנן את ההשתדרגות שלנו למקומות של ה- 400$, מינימום 300$ – על פחות מזה לא היינו מוכנים לשמוע.עת כבו האורות נתנו ספריט שלא היה מאכזה את חורחה, המאמן הקשוח מחדר הכושר שלי, לכיוון השורות התחתונות. התמקמנו במהירות והכי חשוב בטבעיות שנייה לפני שהסדרנים נעלו את השערים בין גוש לגוש. לא האמנו למזלו הטוב וקיווינו שאיש לא יגיע לדרוש את מקומו ושהשקר שלנו ייחשף ועוד בסינגפור. בראשי כבר עברו תסריטים בהם הסדרן מכריח אותנו לשלם את ההפרש על הכרטיס…רק תראו את הפחד הצליחו הסינגפורים להחדיר בי לאחר תקופה כ"כ קצרה…פחד שלא הציחו להכניס בי עשרות מפקדים בצה"ל או מנהלי בנק אם תרצו (כל אחד למה שהוא מתחבר).
בשעה 20:30 עלה כבודו לבמה ופצח בשירה מבלי להגיד אפילו שלום לקהל. חשבתי שהוא פותח בשיר שלאחריו יציג את עצמו (שלום,אני אריק, לא הספקתי להתגלח היום עמכם הסליחה וכאלה), אבל לא…עברו עוד 3 שירים (שאף אחד מהם לא הכרנו) ועדיין אריק לא זורק לכיוון שלנו את ה- "good evening Singapore" המיוחל. הוא כבר ירה בשריף ולא בסגן וכל מה שאמר לקהל היה "תודה" מנומס מידי פעם. את "לילה" שלי(חברה של נזימה מעזה) הוא עשה בגרסה מאכזבת לא לפה ולא לשם – לא בגרסה מהירה ולא ממש אנפלאגד ואף קיצר אותה מאיזה שמונה דקות לגרסה מקוצרת סטייל סופ"ש בקורס טיס.גם את wondeful tonight הוא קיצר לחצי בערך וחזר לגיטרה החשמלית שלו. לא שזה רע גיטרה חשמלית,אבל אם אתה כבר נותן באקוסטי, מה יותר מתבקש מ- tears in heaven?!?, אבל אריק לא חשב כמוני. אריק המשיך לשיר בלי להתייחס לקהל ואני הרגשתי כאילו שמתי דיסק, עשיתי play והגברתי את הווליום למקסימום.איפה הערך מוסף שבשבילו מגיעים להופעה – ההסבר על השירים, למה ולמי נכתבו, הפלירטוט עם הקהל, איפה ,איפה הן הבחורות ההן (לילה וחברות שלה)?
אריק נשאר בלתי נגיש לאורך כל ההופעה, לא אישי ולא מגולח…
זה לא שלא נהננו, פשוט רצינו אותו אישי, מתלהב, רגשני, מגיב, ישראלי כזה ולא סינגפורי. רצינו את לבכות עם לילה בגן עדן ובמקום זה בכינו, אורן ואני במשך כל השעתיים שלקח לנו להגיע הביתה, לגן העדן הפרטי שלנו בשל היעדר מוניות ועומס מטורף בתחנת הרכבת התחתית.
את הלילה שלנו התחלנו בסביבות אחת בלילה, אחרי שלירי קיבלה את הבקבוק שלה, יהלי עבר למזרון מתחתינו ,האיפור הוסר והשיניים צוחצחו. בבוקר קמנו עייפים עם געגועים עזים ללילה…
(למי שרוצה לראות את אריק, יש תמונות מצורפות במדיה)