הבלוג של Didi Izraelly דידי יזרעאלי

נישבר לי!

עדכונים:

פוסטים: 33

החל מדצמבר 2010

הרבה דברים הנחילה לי אימי שהלכה לעולמה לפני כשבע שנים והיא בת 85. גם את המטפסת ההדורה בת-שבע. בכל שנה, כמו שעון שווייצרי אמין, היא מתחילה ללבלב בחודש מאי ומשירה את אחרון פרחיה בחודש ספטמבר. פעם אחת בלבד, לפני כשבע שנים, חרגה ממנהגה, נלחמה בחוקי הטבע והאריכה את חיי תפרחותיה עד ל-3 באוקטובר. א’ דראש השנה, היום בו נפחה אימי את נשמתה בזרועותיי ובזרועות אחותי דליה, בביתי שבמבשרת. באותו יום ממש, בשעות הערב, נשרו הפרחים אחד-אחד, כמו דמעותיי, וכיסו את הרצפה בכניסה לביתי.

09/06/2012

הייתי ילדה קטנה, אולי בת שבע, כשראיתי אותה לראשונה בבית סבתי, בשכונת אוהל משה בירושלים. צמח לא גדול במיוחד, בעל עלים ירוקים מחודדים ובשרניים ותפרחת שאינה דומה לשום דבר אחר שראיתי מעודי. פרחים קטנטנים בצבע ורוד בהיר וכוכב בצבע בורדו במרכז, ניחוח עדין, צמח שלא מהעולם הזה. הוא לא דמה במאום לורדים שגידלה סבתי בתוך מיכלי הפח הגדולים שהציבה בכניסה לביתה. עדין ויחיד ומיוחד במינו היה הצמח שהחל מטפס על סורגי החלון שם הוצב ולא ניראה בשום בית אחר בו ביקרתי. סבתי, אם-אבי, לא סיפרה מניין הגיע, המתיקה סוד בינה לבין עצמה והותירה אותי משתאה מול פלא הבריאה שמצא לו מקום של כבוד בביתה. בת-שבע שלה הפך להיות מקור גאוותה של סבתי ומקור קנאתה של אימי.

אימי, שהייתה אישה צנועה ודי-ביישנית, כזו המסתפקת במועט ומאושרת בחלקה, נשבתה בקסמיה של בת-שבע ההדורה, ולא כהרגלה הרהיבה עוז וביקשה מסבתי ייחור קטן.

“לא, לא ולא”, השיבה סבתי “לא בא בחשבון. בת-שבע צעירה מדי. חכי שתתבגר ואז נראה”.

ולאימי, שהתאהבה נואשות בבת-שבע, לא נותר לה אלא לחכות בחוסר-סבלנות להתבגרותה של המטפסת, אשר טיפסה לאיטה על הסורגים והיוותה אטרקציה לכל הבאים בשערי ביתה של סבתי. גם הדורה הייתה בת-שבע וגם גאוותנית לא קטנה ובכך ודמתה לא במעט לסבתי, תהא מנוחתה עדן.

אהבתה של אימי למטפסת דבקה גם בי. סיפרתי לכל מי שהיה מוכן להקשיב על הפרח הפלאי שעל חלון סבתי והוספתי עוד כהנה וכהנה דברי קילוסין על היפה-יפה הזה.

השנים חלפו, אני התבגרתי, אחי ג’קי ואחותי דליה כבר עמדו לסיים את לימודייהם בבית הספר העממי ובת-שבע מפליאה לעשות על סורגי החלון של סבתי. אימי, עדיין מאוהבת ומייחלת וסבתי עדיין מסרבת להיפרד אפילו מייחור אחד קטן. וכל אותן שנים, נודדת לה אימי ממשתלה למשתלה, חדורת תקווה כי הנה-הנה תימצא באחת מהן את שאהבה נפשה. אך לשווא. בת-שבע, יש לומר, הייתה צמח אקזוטי ביותר בימים ההם והמשתלות אף הן לא היו מרובות.

והנה אני מתגייסת לצה”ל ובאחת מחופשותיי הראשונות בביתי, אני נפעמת למראה העציץ הקטן שניצב לו על אדן חלון המטבח בבית הורי. סבתי התרצתה לה סוף-סוף, נתנה בידיה של אימי את הייחור הנכסף וגאלה את אימי מערגתה ארוכת-השנים. ואימי המאושרת טיפלה בצמח הרך כבתינוק, הסירה את האבק מעל עליו במטלית לחה בדחילו ורחימו ובאהבה גדולה, השקתה אותו בדבקות, ואהבה אותו אהבה גדולה. וכמי שיודעת להחזיר אהבה, השיבה לה בת-שבע כגמולה. גידלה בזריזות עלים מושלמים ובריאים, הניבה את תפרחותיה היפהפיות אחת לשנה, ככתוב בספרים, מחודש מאי ועד חודש ספטמבר וחוזר חלילה.

והצמח היחיד שקיבלה, הפך בעזרת ייחוריו המוקירים לשבעה צמחים מטפסים לתפארת על סורגיהם של שני חלונות בבית הורי. הפריחה השתוללה לה על הסורגים והיוותה מוקד עלייה לרגל לדבורים ולציפורים. גן-עדן בזעיר אנפין על אדני החלון. ואימי היקרה, בגאווה לא מוסתרת ובהנאה גלוייה, הייתה נותנת בידי חברותיה ייחור ועוד ייחור, ללא שאלו יתחננו או יבקשו. את הנאתה שלה מבת-שבע, ביקשה לחלק עם כו-לם. ולימים, כשהתמקמתי עם משפחתי בירושלים לאחר שהות בת שבע שנים בגלות לונדון הדווייה, אימצתי שניים מבין צמחיה המופלאים וגידלתי אותם בעצמי, על קירות ביתי שלי.

כל רואיה של בת-שבע המטפסת התפעלו מיופייה. כולם חייבים היו לגעת בפרחיה כדי לוודא שאכן מדובר בצמח חי ונושם ולא בפרחי פלסטיק מלאכותיים. הם היו מושלמים כל-כך, שווים בגודלם וסדורים האחד ליד השני בדייקנות כה-רבה, יצירת מופת של הטבע. ואני טיפלתי בהם במסירות, ממש כפי שעשתה אימי לפניי וסבתי לפניה והם השיבו לה באותה מטבע. בדייקנות מופתית לבלבו והנצו ופרחו. גם כשעברתי להתגורר בתל-אביב, ליוותה אותי בת-שבע בדרכי החדשה בעיר הגדולה ומעולם לא איכזבה.

אך טיבעי היה בעיניי ללכת בדרכי אימי ולגדל ייחורים ולתת אותם כמתנה לחברותיי. ומה היה טיבעי יותר מאשר להמשיך את השושלת המפוארת ולהעביר גם אל בניי אחדים מהייחורים, נצר לבת-שבע המקורית שגדלה לה לתלפיות בבית סבתי. וכך, על קירות הבית במבשרת ציון,אותו שיפצתי ושם התגורר בני, המשיכה בת-שבע לטפס להנאתה, גידלה ענפים רבים נוספים והפליאה בפריחתה, חמישה חודשים תמימים בכל שנה ושנה.

ולימים, עברתי להתגורר במבשרת, הקמתי לי גינה לתפארת במו ידיי שלי, נטעתי עצי זית ועצי לימון, שתלתי המון שתילים וראיתי ברכה בעמלי. הצמחים בגינה פורחים בשלל צבעים ומשמחים את ליבי מדי יום. אולם שום דבר לא יידמה לשמחה שנפלה על ראשי לפני עשרה ימים בדיוק. מאחורי הבית, במקום די מוצנע ומוסתר, גיליתי בבוקרו של יום את אחד משני המטפסים שנתתי לבני, והוא כולו מלא ניצני-תפרחות משובבים, עשרות ניצנים תלויים על גבעוליו, והוא כאילו כורע תחת הכובד. מספר כה רב של ניצנים מעולם לא ראיתי עליו בעבר. ואני, בושה ונכלמת לספר, כמעט ונשכח מזיכרוני. לא השקיתי אותו, לא דישנתי אותו ולא התייחסתי אליו מאז פרח לאחרונה בקייץ של 2011. היו לי נסיבות מקלות, לכן לא הקדשתי מחשבה רבה ותשומת-לב למתרחש בחצר האחורית שלי. והנה, אני מגלה את בת-שבע שלי, חיה ונושמת ויפה מתמיד, חרף השלג שנפל עליה בחודש מרץ האחרון, חרף הזנחתי אותה והתעלמותי הלא-מכוונת ממנה.

ארבע שעות נדרשו לי כדי להעתיק אותה ממקום מושבה בחצר האחורית אל קידמת גינתי, אל מתחת לפרגולה. ענפיה השתרגו לכל עבר ונלפתו על כל אשר ניקרה בדרכם. בזהירות רבה ועם המון רגשות אשמה, התרתי את כל הקשרים והצבתי אותה במקום של כבוד, בקידמת הבמה, כראוי לה. ומאז, בכל בוקר, אני יוצאת אליה, מלטפת בעיני את עשרות הפרחים שהיא מצמיחה חדשות לבקרים ומודה לה.

הדור הרביעי במשפחתי, בת-שבע שהיא כבר בת שישים (לפחות), הוכיחה לי כי היא אכן הדבר הכי קבוע והכי בטוח בחיי. גם כאשר נשכחה מליבי לא שכחה אותי, לא התחשבנה איתי ולא הענישה אותי. זכרה לי חסד נעורים.

ותודה לעידית אייזנר ששימשה השראה לפוסט זה, בעקבות הפוסט שלה על הפסיפלורה שלה…

עוד מהבלוג של Didi Izraelly דידי יזרעאלי

תצוגה מקדימה

ממציאה את עצמי בכל פעם מחדש

"עשי כל מה שעושה לך טוב", אמר לי יומיים לפני רצח יצחק רבין, פרופסור אלן רובינוב, מומחה לריאומטולוגיה מ"הדסה" בעל שם-עולמי - "והתרחקי מכל האנשים והדברים שעושים לך רע" הוסיף, ביום שאיבחן את מחלת הפיברומיאלגיה החריפה בה לקיתי....

תגובות

פורסם לפני 8 years
תצוגה מקדימה

הוא אף פעם לא אמר לי שהוא אוהב אותי

זה לא היה קל לחיות במשך שנים ארוכות לצידו של אדם שמעולם לא לחש באוזניי דברי אהבה, מיעט מאד לחבק ולנשק אותי ובעצם, הסתיר את...

תגובות

פורסם לפני 8 years
תצוגה מקדימה

על עליבות ועל תחושת חוסר-אונים

בכל יום אני נדהמת מחדש לגלות עד כמה החיים נזילים הם. רגע אחד אני כמעט במיטבי, מחייכת וצוחקת ומלהגת עם חבריי, לבושה היטב ואף מאופרת קלות ורגע-קט לאחר מכן אני מייחלת שיבוא כבר המוות וייגאל אותי. ממש כך. ביום שישי האחרון,...

תגובות

פורסם לפני 7 years

תגובות

טופ 20 - בלוגים

מתחברים לסלונה

הכתבות הנקראות ביותר

אסור לפספס

בחזרה למעלה