אז אני יושבת לי כאן עכשיו, עושה בייביסיטר על האוצר הקטן הזה, חתיך של סבתא, שרק נולד לפני חמישה ימים, וזה רק אני, הוא ובייבי מוצארט, שמתנגן לו ברקע מהטלוויזיה, עם תמונה סטטית של תינוק חמוד ועוד שנייה עומדות לי כל השערות מהמוזיקה קלאסית המרגיעה הזאת, שאותי משום מה תמיד מעצבנת, וחושבת לי כיצד ברגע החיים השתנו, כל הלו"ז זז, הכל סביב הקטנצ'יק הזה, אפילו אני לא מחליפה תחנה רק כי זה בשבילו.
ואפילו הפוסט הזה שאני מנסה לכתוב עכשיו אורך כשמונה שעות, רק כי אני כותבת בין הזמנים שהוא יישן ואוכל ואיך זה שבשעה אחת שאני לא לידו, הגעגועים רק גוברים מרגע לרגע, ואיך זה יכול להיות שככה אפשר להתאהב כל כך מהר.
והקטנצ'יק הזה, המתנה היפה הזאת שהגיעה לי לכבוד סיום חגיגות היובל, אי אפשר היה לבקש מתנה טובה מזאת, בעוד שבועיים יסתיים פסטיבל שנת היובל, והזהרתי את הבת שלי כל ההריון, שאין מצב שהיא יולדת מאוחר, כי זה חייב להיות שאני עדיין בת חמישים, כי ככה זה יותר סקסי, סבתא בת חמישים.
אני תוהה, איך זה שבדיוק עכשיו, בשנה הכי טובה בחיי, כשאני מרגישה הכי צעירה, פעילה, חיה, חיונית, בשיא הקריירה ועושה כל יום ספורט, שיניתי סטטוס לסבתא, זה מדהים וזה אושר גדול. סבתא זה תואר של כבוד, ויחד עם זה הכל בראש, את יכולה להיות סבתא ולהרגיש מבוגרת, ואת יכולה לרקוד ברחובות מאושר ולהיות גאה בהישגים שלך ובאיזה סבתא צעירה את.
השנה הזאת, שנת היובל, הייתה מאוד משמעותית, המון מחשבות, שאלות, למידה, צמיחה, מודעות ופריחה. שנה שבה הבנות כבר גדולות, אחת נשואה עם תינוק והשנייה כבר אחרי צבא, עובדת. שנה של פריחה בכל המובנים, ויחד עם זאת הכל השתנה, לטובה בעיקר, ועכשיו השתנה בכלל.
אז לכבוד זה שלא כתבתי כבר חמש שנים בבלוג, עם מחסום הכתיבה שהיה לי ולכבוד הסטטוס החדש שלי והאושר האינסופי הזה שהגיע איתו, אני כאן, כותבת פוסט חדש, ואני מעדכנת כבר את השם והתיאור של הבלוג, שם הבנות שלי היו בנות 20 ו-15, וואו עבר כל כך הרבה מאז.
"חייך ישתנו מן הקצה אל הקצה.." כתב ושר אריאל הורוביץ, אמנם אני לא רנה זלווגר, אך המשפט הזה נוגע בי יותר מהכל החל מיום שבת, בו הפכתי לסבתא.
אני סבתא, שיניתי סטטוס, ככה כולם אומרים, שמעכשיו הכל ישתנה. וכך גם הבלוג שלי שישתנה עכשיו, מאמא מתבגרת לסבתא מתבגרת. וואו איך אני מאושרת.
תמונות: אלבום אישי.