ביקורת סרט: החיים הנסתרים של שייקה אופיר

סרטו של הבמאי ארי דוידוביץ׳, מחזיר למסך את אחד מגדולי השחקנים שפעלו בארץ. הוא היה ונותר, בעיני רבים, אחד מהאייקונים שעצבו את הקולנוע הישראלי בראשיתו כשנדמה שאיש לא ירש את מקומו גם יותר מ-30 שנה לאחר מותו

החיים הנסתרים של שייקה אופיר, סרטו של הבמאי ארי דוידוביץ׳, מחזיר למסך את אחד מגדולי השחקנים שפעלו בארץ. הסרט מחולק לשני פרקים בחייו, פרק א׳ ופרק ב׳, ומנסה לארוג את סיפור חייו של אופיר, באמצעות הביוגרפיה לצד פילמוגרפיה, קולנועית ותיאטרלית (כפנטומימאי ושחקן) ועל הדרך חושף פרטים לא ידועים על היוצר, שנדמה, שעל אף שלא הפסיק להשפיע, כוכבו דעך מהר מידי ונעלם במרוצת השנים מהתודעה הציבורית. אבל זה לא מפתיע. בעולם הבידור שיצירות מתבדרות בו ברוח, עולם שרובו שואו-ביזנס, עולם שנשען על קילומטראז׳ של יח״צ ומטפח אייקונים נוצצים, אם אתה לא מוכר את עצמך נכון, אם אתה לא ממתג את עצמך ודוחף את עצמך, אם אתה לא שייך לקליקה מוכרת ומוכרת, ברגע של חולשה, ברגע שתרפה, כוכבך יידעך והקהל השכחן, ימשיך הלאה. אבל לא כך סיפורו של אופיר שנפטר והוא בן 58 בלבד. במקרה של אופיר, הזיכרון הקולקטיבי, ניצח את המשוואה האכזרית. והוא היה ונותר, בעיני רבים, אחד מהאייקונים שעצבו את הקולנוע הישראלי בראשיתו כשנדמה שאיש לא ירש את מקומו גם יותר מ 30 שנה לאחר מותו.

שייקה אופיר עם אוהלה הלוי (צילום: אוסף פרטי - עתליה אופיר)

לכן טעות גסה, לנסות להשוות את כישרונו של שייקה אופיר לשחקנים בני דורו (טופול, גאון, ברקן וכו׳). הניסיון להצביע על אופיר כהבטחה שלא מומשה או כהחמצה, חוטאת לאמן ולשיח על תרומתו לקולנוע בכללותו. נסיבות החיים של כל פרסונה, לעיתים מובילות לבחירות חסרות שיקול דעת לטווח רחוק, כורח הפרנסה והניסיון לשמר את הרלוונטיות, יוצרים פערים כואבים בין הרצוי למצוי. אופיר לא ידע כי זמנו קצוב. חלק משיקוליו המקצועיים נבעו מאמנות הרגע ששמה, ״לשרוד״. אבל הגורל רצה אחרת ולכן נוצרת תמונה שטחית וחסרת הבחנה, שמא לא הטביע את חותמו כאחרים, שפעלו בתקופתו. שלושים שנות היעדרותו מהמסך, בניגוד לעמיתיו החיים, קטעו את היכולת להעניק נפח משמעותי והילה לעשייתו המוקדמת. אך כל מי שלמד את תולדות הקולנוע הישראלי, יודע שהוא היה משמעותי בקאנון והצליח לבטא משהו מהפסיפס הישראלי במגוון הדמויות שגילם, שאיש לא הצליח ולא מצליח לבטא גם כיום.

 שייקה אופיר עם לידיה שומאכר (צילום: אוסף פרטי - לידיה אופיר)

דוידוביץ׳ בוחר לשים בסרטו, משקל רב לנשים בחייו של אופיר. ודמה שדרכן ובקולן, בעיקר מסופר הסיפור. נשותיו- אוהלה הלוי ולידיה שומאכר ובנותיו- עתליה וקארין, הן המוליכות בקולן את עלילת הסרט. בפרק א׳, קולה של אוהלה מוליך את הפרגמנטים הסיפוריים, שם מוזכרות גם התחנות בצרפת וארה״ב והמרואיינת המרכזית היא בתו מנישואיו אלו, עתליה. ואילו בפרק ב׳, נוכחת לידיה, אהבת חייו, שלמעשה אלו העדויות האחרונות שמסרה על אופיר, טרם מותה. המרואיינת המרכזית לצד לידיה, היא בתה הצעירה מאופיר, קארין. מהראיונות נדמה, ששתי הבנות ירשו מאביהן ציר משותף ומאוד מרכזי מהענווה וההכנעה, של אופיר. שתי תכונות שאי אפשר לצמוח ולהיות שחקן גדול בלעדיהן. הסרט מצליח לחבר את העדויות של הנשים, לרצף אחד ולמעשה מחבר את שני הפרקים מחייו של אופיר, לסיפור אחד, שמפגיש ביניהן.

לאורך הניסיון לקפל 58 שנה ל110 דק׳, משתלבות דמויות מרכזיות בעולמו של אופיר וכן, פרשנים מעולם התרבות, שמנסים לפענח ביחד עם הבמאי מה הוביל להצלחות ולכישלונות המקצועיים של אופיר.

 שייקה אופיר עם בתו (צילום: אוסף פרטי - אוהלה הלוי)

כחלק מהקו הנשי המוליך את העלילה, הזמין אותי דוידוביץ׳, לדבר, כמבקרת קולנוע, על שייקה אופיר והשפעתו על הקולנוע הישראלי. כבר אז, בשלבי ההכנה לראיון הזה, הבנתי שדוידוביץ׳ עושה דוקטורט על האיש. שעות של עבודת ארכיון וניסיון ללכד אמירות מזוויות שונות על פועלו של אדם, ניסיון ליצור רצף מתודולוגי וכרונולוגי, כשברור, שלא יהיה כמעט מצב, לצאת מזה טוב. האמת? לא ידעתי למה לצפות. אבל החיים הנסתרים של שייקה אופיר, הצליח להפתיע אותי במיומנויות הדוקו שלו, וביכולת שלו ליצר מקוריות גם מהחומרים הטריוויאליים שנדמה שאי אפשר לחלץ מקיבעונם.

 שייקה אופיר עם משפחתו (צילום: אבי שמחוני)

על אף שתמיד יישכחו פרטים מהותיים על שולחן העבודה ותמיד יתקפו אותך כבמאי על הבחירות, על אף הניסיון ללכד זוויות, להיות ממוקד וזהיר, בלי לגלוש לצהוב, מצליח דודוביץ׳ להציג לנו את שייקה אופיר, כעבור שלושים שנה, במופע פרידה מאוחר ומרשים ולהזכיר לנו, כמה כולנו חייבים לו משהו בדרכנו המקצועית (או כמו שמיטיב להגדיר זאת בסרט, השחקן דרור קרן, ״כולנו זוכי פרס אופיר״) . דוידוביץ׳ מיטיב להראות לנו, שמאחורי הצלחה גדולה, קיימת התמסרות טוטאלית, ומציף את המחירים האישיים והנסתרים של הצלחתו של אופיר, כמו אי היכולת שלו לתפקד כאב לילדיו מנשואיו הראשונים. מחיר שיש לו קשר ישיר, אולי, לאי השקט של בנו אלעד, שעל אף כשרונו הבולט, הופך לבסוף ובאופן מטאפורי, להומלס ונפטר בדמי ימיו.

אי היכולת לפצות על ההיעדר, הופך להיות נרטיב חזק שקושר את הבחירה המקצועית, לקורבן האישי וזה מחיר שמעטים יביאו בכנות אותנטית שכזו, כשמדובר באייקון כמו אופיר. לצד זה, קיים פלירטוט גבולי, בין הערצה לביקורת. נדמה כי רוב המרואיינים אמביוולנטיים ביחס לאופיר אבל ללא ספק, כולם מתגעגעים אליו. הסרט דורש סבלנות מצד הצופה ועל הדרך מציע לו שיעור בתולדות התרבות המקומית, דרך איש אחד. פנטומימאי, שחקן, מחזאי ואגדה. ודרך הדמויות שזכרו מציף, כולל האייקון של מרלן דיטריך, שחברה אליו בשלב כלשהו, מקצועית ורומנטית.

התוצאה של הניסיון להקיף את המכלול, הוא סרט חשוב, על מסע ודרך, ואיך מישעיהו גולדשטיין הירושלמי, שגדל בשכונת אבן יהושע במאה שערים, צמח שייקה אופיר, האחד והיחיד, שהביא לנו את סצנת ההצדעה בשוטר אזולאי ואינספור תפקידים בסרטי קאנון בארץ ובחו״ל. הסרט קצת מחמיץ חלק מהתחנות החשובות של אופיר בהן שימש כבמאי וככותב אבל מפליא לעשות חסד עם זכרו.

[youtube gd5OZAqakQc]

כוכבים – 4.5. אל תפספסו את ההזדמנות להישאב לעולמו ולזכרו של שייקה אופיר.

מרלנה – עובר+++ אחרי דיטריך והקולות הנשיים בסרט, הסרט עובר ובענק ויש בו יותר ממרלנה אחת.

מרלין וניג
יוצרת וחוקרת בינתחומית, מרצה במוסדות להשכלה גבוהה וחברה במועצת הקולנוע הישראלי