מאת: טל בדיחי
הטקסט הראשון שכתבתי היה כשהייתי בת שמונה ולאחי הגדול הייתה בר מצווה. זו הייתה פואמה בחרוזים, עם תודות לכל מי שהגיע ובדיחות שיצחיקו בעיקר את סבתא שלי. כשהגעתי לחדר האוכל של המושב בשבת בצהריים גיליתי ששכחתי את הדף בבית. לא היה הרבה זמן לחישובים אז לקחתי דף לבן, עמדתי מולו בריכוז ועשיתי את עצמי מקריאה. עד היום אף אחד מהאורחים לא חושד בכלום.
כתבתי מאז שאני זוכרת את עצמי. כתבתי להצגות בבית ספר, כתבתי כשההורים שלי התגרשו, כתבתי כשהתגעגעתי הביתה. גדלתי בבית דתי- לאומי עם עוד שישה אחים ואחיות, חונכתי לאהבת המילה ואהבת הארץ הדרכתי בחברה להגנת הטבע וחלמתי שכל ילד יכיר את סיפורה של שיירת הל"ה. אולי זה מה שעשה את ספר הביכורים שלי עגלות – למורכב כל כך. שום דבר לא קרה לי "בבום", ההתרחקות שלי הייתה כמו לצוף על אבוב, רגע אחד את עוצמת עיניים ופתאום את כל כך רחוקה מהחוף.
בגיל 26 מצאתי בית. זו הייתה חברה קטנה ומשפחתית בדרום קרוליינה, שמכרה מוצרי ים המלח בקניונים. הם אהבו אותי ואני אהבתי אותם. עד היום. חשבתי שאני משקיעה שנה או שנתיים כדי לסדר את העתיד הפיננסי שלי. אהבתי את זה שאני יכולה לקחת החלטות כלכליות שכל החיים לא יכולתי. גיליתי שיש דבר כזה כסף בעולם, ושאם הוא בצד שלך החיים הופכים להיות הרבה יותר קלים.
ואז עיגלתי. לאט לאט ובלי לשים לב. קצת עבדתי בשבת, קצת בשר לא כשר, קצת להגיד ללקוחות דברים לא מדויקים על המוצר. הגבולות נחצו והימים חלפו. לא שמת לב שמשהו קרה והזמן טס קדימה והנה הוא כבר הרחק מאחורייך. גם כאן הכתיבה הייתה זו שהצילה אותי. חזרתי לארץ והבנתי שהסיפור שקרה לי הוא בעצם לא רק הסיפור שלי. שיש כאן דור שלם שצמא לתשובה, לכיוון בחיים, למישהו שיגיד לו זה טוב, זה לא טוב, זה ארוך וקשה אבל בסוף זה ישתלם לך.
את "עגלות", כתבתי על הדור שלנו שצמא כל כך לתשובות. על הכאב של המרחק מהבית, על הכסף שמציל ומסנוור ומשקר, על בגידה בחברים ובגידה בעצמנו. הוא מספר על אהבה שלפעמים חזקה יותר מאיתנו, ועל האינטרס שמאיים לפוצץ כל מערכת יחסים. הספר מתאר דירת ישראלים בארצות הברית, של ילדים טובים ויפים שאיבדו את הכיוון שלהם. כתבתי את הסיפור שלי, אבל לא רק.
כמו כל כותבת אנונימית קיוויתי לקבל פרסום. האמנתי שהסיפור ייגע באנשים רבים בחברה ורציתי שישמעו עליו. אז התראיינתי. סיפרתי שטעיתי, סיפרתי שכתבתי, סיפרתי על העגלות את מה שהאמנתי שכולם ממילא יודעים.
לא הייתה לי שום יכולת לצפות את מה שקרה אחר כך. ימים של איומים, של קללות, הודעות שהגיעו אלי לטלפון הפרטי ואפילו לאמא שלי. עם ישראל התגייס להגיד שאני הישראלי המכוער, שאני מכפישה תעשייה שלמה של מלאכים. הסתכלתי על אלפי (!) ההודעות ולא ידעתי מה לחשוב תהיתי אם מעבר לכותרות מישהו קרא על כאבי הגדול על החשיפה של הפצעים והחרטה ואת סיפורם של אחרים שנמצאים בבועה הזו . האם כדי לפרסם ספר שאני מאמינה בו אני חייבת להקריב את שמי הטוב? ולפעמים, בלילות בעיקר – מחשבות שלא מרפות: אולי הם צודקים, כולם, ואני באמת נוכלת שראויה לכל ה"איחולים" האלה?
במשך ארבע שנים של כתיבה היה לי הרבה זמן לדמיין. היו לי תרחישים רבים בראש אבל זה לא היה אחד מהם. תהיתי מתי עם הספר הפך לעם המקלדת, ולמה אנחנו כל כך נחפזים לתלות אדם בכיכר העיר. היו רגעים שהסתכלתי ואמרתי, זה לא שווה את זה. אני רוצה לעצור הכל ולברוח.
אבל אז הגיע מייל מצביקה, אדם זר שנתקל במקרה בספר וכתב לי שהוא התרגש, ושבראתי דמויות כל כך אמתיות. ואז כתבה לי סימה מלונדון, ואלי שעבדה בעגלות באוסטרליה ואמרה שהצפתי את כל ההתלבטויות שלה, עד שלרגעים היא חשבה שהספר נכתב עליה. ומוריה שחוותה אהבה דומה לזו שמתוארת בטקסט ומעולם לא קרה לה שהיא סיימה ספר ביומיים.
אולי כמו בעגלות, אין לי מסקנה חותכת. הלידה כאבה היטב ואת התפרים אני עדיין מרגישה, אבל ככל שהילד גדל אני מחייכת ויודעת שזה היה שווה הכל.
** הכותבת, טל בדיחי, היא ילידת מושב קשת שברמת הגול והיא הוציאה את ספר הביכורים שלה "עגלות" שיצא בהוצאת מודן