סיפורים כתחנות חיים

״אני מנסה למצוא לדמויות שלי נחמה ברמה האישית, כי זה המקסימום שאפשר להשיג״ אומרת העיתונאית מיכל יודלמן או׳דוויר, שקובץ סיפוריה ׳מישהו שהכרתי פעם׳ יצא לאחרונה לאור

*מאת מיכל יודלמן או׳דוויר, מחברת הספר ׳מישהו שהכרתי פעם׳, קובץ סיפורים שיצא לאחרונה לאור בהוצאת אוריון. 
שואלים אותי איך זה שהדרמות והאירועים הפוליטיים שחוויתי כעיתונאית אינם תופסים מקום דומיננטי יותר בסיפוריי. לדעתי, לא כל אירוע פוליטי, דרמטי או שערורייתי ככל שיהיה, מתאים לעיבוד לפיקציה, עם משמעות החורגת מעבר למקרה הנקודתי.
הסיפורים בקובץ ׳מישהו שהכרתי פעם׳, העוסקים בדמויות ואירועים ששואבים השראה מאירועים ואנשים ״אמיתיים״, נוגעים בתחנות שונות בחיי ובחיי המדינה בשבעים השנים האחרונות. הסיפור על הילדות בקיבוץ בתקופת הצנע, כמו גם סיפורה של ילדה שהוריה נפרדו ובחופשה היא מוגלית מהקיבוץ לבית אביה בבית ינאי, על רקע מבצע קדש, מהדהדים את שנות ילדותי ואת המשבר שחוויתי בעזיבת הקיבוץ ומפנים זרקור אל עולם שאיננו עוד.
עטיפת הספר 'מישהו שהכרתי פעם'
הקיבוץ הושמץ ונרמס בעשורים האחרונים עד שכמעט וחלף מן העולם כדרך חיים. הקיבוצים ששרדו השתנו מאוד, התברגנו, הסתגלו. נפתחו להרחבות ול״חברים״ שאין להם מושג מהו קיבוץ, שאצלי מתקשר לדור הוריי החלוצים שייסדו את הקיבוץ והנחילו את ערכיו לדורות הבאים. היה לי חשוב להציבו כפנינה יקרה באופל המתרחב מסביב לא רק כמחוז זכרונות ילדותי, אלא כגורם מרכזי בהקמת המדינה.
הסיפור על השירות הצבאי, לעומת זאת, מבקש להמחיש את הבלגן והטמטום וההפקרות בצבא, מין מטחנת בשר ביורוקרטית. שירתי בבסיס עמוק בסיני במלחמת ההתשה, באיזור שהוחזר למצרים, כך שגם זו פיסת עולם שהיתה ואיננה. בזמן הכתיבה חיפשתי עוד מידע על בסיס המודיעין בו שירתי באינטרנט ובויקיפדיה (אין הרבה, אולי כי הנושא נחשב סודי) ומצאתי הרבה פרטים שגויים עליו. אולי אין שום תיעוד מוסמך ומדויק על מה שהיה שם וכל שנותר ממנו קיים רק בזיכרוני – ועכשיו הונצח בסיפור הזה.
היתה לי הזכות המפוקפקת להיות עיתונאית בתקופת גסיסתה של העיתונות. אני מתכוונת לעיתונות המודפסת, המסורתית, הנשענת על הבאת מידע בדוק ואמין לציבור בעולם משתנה שבו מולעטים קוראים בשקרים, וברכילות עד שאינם מבחינים בין אמת לשקר.
כשהתחלתי לעבוד בג׳רוסלם פוסט ב-1978 לא תיארתי לעצמי שאעסוק בנושאים פוליטיים ומדיניים, שאעמוד מול בגין כשהכריז ״יש לנו שלום עם מצרים״, שאסע באוטובוס הראשון מתל אביב לקהיר, שאדווח על גרמניה עם נפילת חומת ברלין, ושאסקר את את תהליך אוסלו ואת רצח רבין.
ב-1990 נקנה הג׳רוסלם פוסט על ידי תאגיד עיתונות קנדי-אמריקני, הולינג׳ר שמו. הבעלים מינו מו״ל ימני קיצוני שפיטר את רובו המכריע של העיתונאים והפך את העיתון לשופר של נתניהו (שעוד לא היה ראש ממשלה). ניסיתי עם עוד קומץ עיתונאים להחזיק מעמד, בתקווה שהמצב ישתנה ונשוב להיות עיתון נורמלי. בשנים האחרונות הוזזתי מהפוליטיקה וכתבתי על צרכנות, כלכלה וכדומה, עד שפוטרתי גם אני. עולמי קרס – לא רק הקריירה אלא בעקר השקפת עולמי. גדלתי על העיקרון שחריצות, רצון טוב ואמינות (ערכים שהוטבעו בי עוד בקיבוץ), ינצחו בסוף ויזכו להערכה. סירבתי לקלוט שאמינות או יכולת כתיבה כבר אינן יתרון, להיפך, הם נלעגות ובזויות, אם השקפת עולמך איננה ״נכונה״. איכות היא הדבר האחרון שהמולך החדש, שאינו שבע לעולם, מעוניין בו. העידה על כך רמת העיתון ויוקרתו שהידרדרו. הקוראים ברחו למהדורה באנגלית שהקים עיתון הארץ, שאף אני הצטרפתי אליה בבוא הזמן.
בשני העשורים האחרונים, עם מהפכת האינטרנט והמדיה החברתית, הואץ חיסולה של העיתונות המסורתית. כל אתר מתיימר היום להפיץ ״חדשות״ בלי עריכה, בדיקה וגיבוי, לפעמים גם בלי שם הכותב. ״העיתונאים״ החדשים קופצים על כל ציוץ ופוסט בפייסבוק כעל ידיעה.
תורמים לזה כמובן גם כל המגיבים גסי הרוח והמקללים ברשתות החברתיות. כאילו נפרץ איזה מחסום וזרם אדיר של ביוב בקע מהשאול ומאיים להטביע את הכול. רבים סבורים שאם יסיתו ויתלהמו בפייסבוק או בטוויטר הם ייחשבו לעיתונאים. המניפולציה בדעת הקהל העמיקה והתפשטה, השפה הפכה דלה ועילגת.
העיתונות מתה. היום אין זה מקצוע המכבד את בעליו. יש כאלה שעוד קוראים להתעסקות הזו עיתונות, אך מעטים מהעוסקים בה מתפרנסים ממנה. רובם צעירים העובדים מהבית או מבית קפה עם הטלפון הנייד, עבור פרוטות במקרה הטוב אך לרוב בחינם. הסיפור ״לאכול עוגת שוקולד מהזבל״ משקף דיסטופיה בעידן הפוסט עיתונות, שבו עיתונאים הפכו פקידים המלקטים רכילות מהמדיה החברתית כדי לשווקן כידיעות עיתונאיות.
הסיפור על רצח רבין מציב את העצרת בכיכר מלכי ישראל כנקודת ציון הסטורית ואת סוף התקווה לשלום. לא דברו ולא כתבו על זה אז – אבל אני ידעתי שזה הסוף. חשתי בגנים היהודיים שלי שהגיע הזמן לעזוב, לנדוד מכאן, לפני שיהיה מאוחר מדי.
בשנים שחלפו מאז הכיבוש העמיק והשלום התרחק עוד יותר. אנו חיים במדינה השולטת על מיליוני נתינים פלשתינים חסרי זכויות. מדינה בה איני יכולה להינשא לבחיר לבי כי אינו יהודי (נישאנו בקפריסין), שבה הכפייה הדתית מתפשטת למרחב הציבורי. נשים מודרות מהופעות, מבסיסי צבא, מקורסים מסויימים. נהג אוטובוס אינו מרשה לנערה עם מכנסיים קצרים לעלות ונהג אחר אינו מתיר לנשים לעלות לאוטובוס בירושלים כי ״יש מקום רק לגברים.״ בבית שמש יש רחובות שבהם אסור לנשים ללכת, ויש שכונות שבהן מצווים עליהן מה ללבוש.
התקווה שהיתה טבועה בי מילדותי המאושרת בקיבוץ הולכת ונמוגה. אין תקומה למדינה או לציונות כל עוד נמשיך בכיוון הזה. לכן אני מנסה למצוא לדמויות בסיפוריי נחמה כלשהי ברמה האישית, כי זה המקסימום שאפשר להגיע אליו.
מיכל יודלמן או׳דוויר אלבום פרטי

***