ביקורת: ''שנאת מוות''

סדרת הדוקו המקורית שיצר רון כחלילי (משודר ב-Hot), היא סדרה טעונת מתח גבוה שעוסקת בנושאים מורכבים באופן נטורליסטי מובהק שמציבה מראה חברתית שאולי בכוחה לחולל שינוי

שנאת מוות, סדרת דוקו מקורית בת שלושה פרקים, שיצר רון כחלילי. הפרק הראשון שודר אתמול והשאר בשבוע הבא (בין ה-2-4 בספטמבר) ב-Hot, היא סדרה טעונת מתח גבוה שעוסקת בנושאים מורכבים באופן נטורליסטי מובהק, כשהיא מתעדת את המציאות באופן לא נוח, ומציבה מראה חברתית שאולי בכוחה לחולל שינוי. איך אפשר להרחיק לכת ולומר את זה, ללא הצהרה רשמית של היוצר? אולי עצם העובדה שהסדרה כולה עוסקת בפרקי שנאה של החברה הישראלית (מנגנוני השנאה, השנאה החדשה, הפוסטר של השנאה) מדברת בפני עצמה. הפרק הראשון של הסדרה מנגנוני השנאה, מוצג לנו כתמונה לא נעימה של הסללה לשנאת ערבים, במערכת הפוליטית, במערכת החינוך, בצבא וברשתות החברתיות. הקריאה ״מוות לערבים״ שהייתה בעבר קריאה של שוליים קיצוניים בחברה הישראלית, הופכת בהדרגה ובלי שנשים לב לקריאה של כולנו ויש בזה משהו מחריד, שדורש מכל צופה, לשים לב לדינמיקה האישית שלו כישראלי, עם החברה הערבית.

מאז קום המדינה העברי והערבי, נתונים למציאות חיים משותפת. אבל בעוד בעבר, התרבות הערבית הייתה מקבלת מקום ונראות, ובערוץ היחיד שהיה, שודר מידי יום שישי סרט קולנוע ערבי ותוכניות לימוד ערבית וגיבורים ערבים היו מקבלים זמן מסך מכובד, הרי שכיום, בעידן הרייטינג והערוצים המסחריים, התרבות הערבית כאילו נכחדה. הדור החדש מכיר את הערבים מבעד לסיקור העוין של התקשורת או לחילופין, דרך תכניות ריאליטי, שבוחרות להעצים את הערבי החדש, זה שסורס מאזכור תרבותי וקיבל על עצמו את התרבות הישראלית. ערבים מיינסטרים? דמות של הגבר הערבי הגנרי? אלה כמעט ולא קיימים למעט בתאי הזיכרון של בני השלושים ומעלה.

סדרה שנאת מוות צילום מסך

ובעוד הפרק משתדל לתת פיצול מאוזן לתופעה, באמצעות ראיונות עם מנהלי עמותת ״סיכויי״ לצד אנשי עמותת ״אם תרצו״, הרי שהאיזון הזה לא באמת מתאפשר והמציאות נושכת מהמסך, כשהיא משקפת את מפלס השנאה שבוקע מהחברה שלנו. ואם לפני כמה זמן, בביקורת אחרת שכתבתי, תהיתי למה תמיד הימנים יוצאים ״רע״ בקולנוע הישראלי, הרי שצפייה בסדרה, מעוררת הד נוסף לשאלה הזאת. יכולתי לפתוח בזה ולהצביע על המגמתיות של הסדרה, שמפנה את חשבון הנפש אלינו הישראלים, ולא באמת בוחנת עד כמה החברה הערבית מעבירה הסללה דומה לשנאת יהודים. אבל אז הייתי אני המגמתית. כי הסדרה לא מבקשת לבחון את זה משם, נקודת המוצא הנובעת ממנה היא, שאנחנו כשליטים, חזקים יותר ולכן, מוטלת עלינו אחריות גדולה יותר לדו קיום. ולכן, לא התחלתי משם. כי בראש ובראשונה, כחלילי, צודק בהנחות המוצא שלו והצליח לגרום לי לחשוב על הסוגיה הזאת, ביני לבין עצמי, בעיון כנה.

הפרק נפתח בסצנה אלימה בירושלים, כשהשוטרים בוחרים להגיב באלימות כלפי ערבים ולהשתמש בכוח. משם משוטטת המצלמה לזיכרון הקולקטיב התקשורתי, להפגנות בהן ההמון זועק ״מוות לערבים״. כשהיום נדמה שאין צורך בהפגנות מחאה, הקריאה הזאת נמצאת בכל מקום ופוליטיקאים מלבים אותה. עידן הניו מדיה, מאפשר בחסות הרשתות החברתיות, להצית הפגנות כאלו על בסיס קבוע. כל פוסט אלים לא נתפס כמסית אלא כנחוש וצודק, וגורף אלפי לייקים. גם את האקטיביסטים האידיאליסטיים מאחורי הפוסטים האלו, נפגוש במהלך הצפייה בפרק. אחרי שאנחנו פוגשים את השנאה בכל מקום, הרבה יותר קל לנו לגלוש עליה. המבט שלנו על ערבים גובה בעוד סנטימטר, לא להכניס ערבי לבריכת שחייה, למשל, רק כי הוא ערבי, זה לגיטימי.

שנאת מוות צילום מסך

גדלתי על קו התפר של מזרח ירושלים, לא רחוק ממאה שערים. נוף ילדותי אפשר לומר, היו ערבים וחרדים. אבל בתודעה של שנות השמונים, זה לא היה מוזר והם לא היו כאלו דחויים או מגונים. היה כבוד הדדי וכל אדם היה שלם במקומו. בהתאם לכך, היה גם פחות פחד. אבל מערכת היחסים, מאוד התדרדרה והיום הפחד הוא מפלצתי ממש. רחובות מזרח העיר בהם שוטטתי עם הוריי בחופשיות, הפכו עם השנים לאזורים מסוכנים ורמת ההפחדה הפכה למטילת אימה ולמנטליות זיהוי שלנו כחברה. ערבים ישראלים אני מעדיפה לפגוש בשכונות יהודיות, באוניברסיטה העברית או מאחורי הדלפק של ארומה. ואני לא צינית. אני בדרך כלל לא נוסעת במוניות אבל כדי להמחיש את זה, אספר בקצרה על נסיעה במונית.

עצרתי מונית והנהג שאל, לאן? השבתי ואחרי מו״מ של נוסע ונהג, עליתי לרכב. הנהג היה המום ולא ממש הבנתי למה. ואז במהלך הנסיעה הוא אמר לי, ״הייתי מופתע שעלית לרכב. בד״כ שכששומעים את המבטא הערבי שלי, טורקים את הדלת ונמנעים מלעלות אליו״. תוך כדי שיחה, גילינו שההורים שלנו מכירים וששיחקנו יחד בילדותנו. לא הרגשתי שום פחד מהאיש הערבי שישב מאחורי ההגה, להפך, הוא הזכיר לי את ההווי בו חונכתי, בבית, בביה״ס ובתנועת הנוער (השמו״צ). אבל לעומת זאת, לפני כמה חודשים כשהרכב שלנו נגנב על ידי ערבים והוחזר אלינו מחולל ובזוז, מאוסף הדיסקים הענק שהיה בו, הרגשתי את השנאה בוערת בעצמותיי. ולא, אין לי איך להסביר את התנודה הקיצונית הזאת, בין החלה ושותפות גורל טריטוריאלי, לבין שנאה יוקדת. עם כל רצח של נער או נערה, מפלס השנאה עולה. גם שלי. הרצח הופך למזוהה עם הקולקטיב הערבי ואנחנו רוכבים על גלי השנאה בתחושה של מלחמת קיום יומיומית.

שנאת מוות צילום: מסך

וכשאני חושבת, איפה עומד מי שלא קיבל את החינוך לכבוד האחר, אני יכולה בהחלט להבין על מה כחלילי מדבר ולמה הוא בחר להראות, את תמונת המציאות כפי שהיא מוצגת בסדרה. הצפייה הובילה אותי לדיון ער עם הבמאי מתן גוגנהיים, חבר טוב, שלמד איתי בבית הספר והיה אף הוא בתנועה. מבחינתו ,כחלילי בוחר בצדק להציג ניתוח פסיכולוגי מאשר פוליטי אבל שוכח שאנשים לא שונאים סתם. יש כאן ויכוח מדמם על שטח אדמה, שבהמשך הסדרה, פרופ׳ חביבה פדיה תזכיר, כטריגר השנאה וקשה להתעלם מזה שגם האויב המוחלש מלבה אותו ולכן יש פה מבוי סתום. מבחינתו של מתן, זוהי לא שנאה בלימבו אלא גם ערבים מוסללים לשנאה. יש פה נסיבות פוליטיות גאוגרפיות מורכבות שמהן כחלילי כמעט מתעלם. גם מבחינת הוויס אובר- קריינות הרקע של כחלילי, נוצרת תחושת רידוד שמעניקה תחושה של מניפסט שלא נותן מקום לפרשנות סובייקטיבית, הוא אומר ומוסיף, שאולי זה האקטיביזם שלו אבל זה מוריד מהעומק של הסדרה. הנקודה האמיתית היחידה שם, לדעתו, זו הפיקציה של התקשורת.

כך או כך, שנאה מעולם לא פעלה לטובת החברה. אפשר לומר, שבמו ידינו אנו יוצרים את הגולם שקם על יוצרו. בשפה דוקומנטרית קולחת, מצליח כחלילי לגעת במקומות האלו. הוא עושה זאת גם כשהוא מתעד באופן אותנטי ישירות מהאייפון. את הפחד הוא משאיר בבית, הוא רק מבקש להציב לנו את המציאות שאנחנו יוצרים ושאולי הגיע הזמן, להסתכל עליה, על עצמנו ועל החברה הישראלית, במעט אחריות וביקורת מבית. אלו אחרי הכל, לא שאלות פוליטיות של ימין או שמאל אלא שאלות אנושיות, שאלות שבני אדם שואלים או לפחות אמורים לשאול. כחלילי יוצר דוקו שמציף את השאלות ושאלות נוספות, ולכן אני סוברת שהצפייה בסדרה, הופכת בזכותן לבעלת משמעות וערך .

מרלין וניג
יוצרת וחוקרת בינתחומית, מרצה במוסדות להשכלה גבוהה וחברה במועצת הקולנוע הישראלי