ביקורת הסרט: "כאב ותהילה"

זהו סרט אוונגרד, שמי שלא מכיר את יצירותיו של אלמודובר, יתקשה לגלות סבלנות אליו, אך מי שמכיר, יגמע בשקיקה כל פריים. למה? כי הסרט מלמד משהו אישי מאוד על מאחורי הקלעים של הבמאי

כאב ותהילה – סרטו החדש והמדובר של הבמאי הספרדי פדרו אלמודובר הוא סרט שעוסק ב… כאב ותהילה. זה לא פשוט כל כך כשמדובר באלמודובר, שרק לפני שלוש שנים יצר את חולייטה (עליו כתבתי בהרחבה כאן), במאי מוערך שברזומה שלו למעלה מעשרים סרטים ייחודים, באורך מלא. כבמאי שהגיע לקולנוע מהתיאטרון, מיטיב אלמודובר לחבר בין השפה החזותית של התיאטרון לקולנוע ועושה שימוש בדיאלקטיקה מורכבת, לצד שימוש באלמנטים ססגוניים נרחבים, שבאים לידי ביטוי בצבעים ובזוויות המצלמה. ייתכן שהוא אחד הבמאים הבודדים, שלא מפחדים לקחת סיכון ולעשות שימוש במונולוג ובמצבים מורכבים, שמאתגרים את המבנה השגור של סרט. התוצאה היא סרט אוונגרד, שמי שלא מכיר את יצירותיו של אלמודובר, יתקשה לגלות סבלנות אליו, אך מי שמכיר, יגמע בשקיקה כל פריים. למה? כי הסרט מלמד משהו, אישי מאוד, על מאחורי הקלעים של הבמאי.

 כאב ותהילה, סרט אישי מאוד (צילום: יח"צ)

כאב ותהילה הוא סרט אישי של אלמודובר, בראש ובראשונה כי הוא מעניק הצצה לתוך עולמו וחרדתו של הבמאי. האם זוהי אוטוביוגרפיה? קשה לומר. על אף הנגיעות הסמליות, הקו המשפחתי וההומוסקסואליות- שזהים לביוגרפיה של אלמודובר, ועל אף ההצהרות לקראת צאת הסרט והשוואתו המוגזמת לשמונה וחצי של פליני- סלבדור גיבור הסרט (אנטוני בנדרס), נמצא באותה השתוקקות ליצור סרט- אך הוא צעיר בכמעט עשרים שנה מהבמאי שנושק כיום לגיל 70. כך שבאזמל המנתחים הגס, ניתן לומר, שאלמודובר בחר, לעסוק במבט של הבמאי בסביבות שנות ה50 לחייו, כלומר, על רצף ספציפי בכרונולוגיית הזמן- אמצע החיים. הבחירה המודעת הזאת של ציר הזמן, מדללת את ההקשר האוטוביוגרפי והופכת את הסרט לאישי יותר מביוגרפי- גם בבחירות על מה לדון בו.

 סרט אישי יותר מאשר אוטוביוגרפי (צילום: יח"צ)

הסרט מנסה לשזור נרטיב, באמצעות זיכרונות ונפתח בהתמקדות של החזרה אל הקיומיות הניטרלית. הבמאי יושב בתוך בריכה וחתך אורכי של ניתוח, חוצה את גופו. אלמודובר מנסה לומר לנו משהו על ניתוח החיים בספקטרום המובנה של סיפור חיים ועושה זאת, כשהוא חוזר אחורה בזמן ומשחזר את ילדותו בכפר, לצד אמו (פנלופה קרוז). היו אלו ימים אחרים, אך התמונות נצרבות בתודעה ומחזירות את האדם המבוגר, לגילוי העצמי ויפה הדרך בה מציע אלמדובר לעבר, לפגוש את ההוווה של הסרט.

 התמונות נצרבות בתודעה ומחזירות לעבר (צילום: יח"צ)

על רקע העבר, סלבדור כיום, הוא במאי מנותק, וסיזיפי- לא במובנים הכלכליים, שכן סרטיו הצליחו מאוד, אלא במובנים הרגשיים והמנטליים. כדי לנתח את מצבו, הוא עוסק בתיאור מובנה של הגוף והנפש ומספר לנו על שלל המחלות שתוקפות את גופו, ביניהן דיכאון. המסר ברור, הגוף כואב, העולם כואב ועל זה לא מפצה התהילה. אבל הקניין הרוחני של יצירה, מקבל את מיימד המשמעות הפילוסופית העמוקה של התמודדות או בריחה (או כמו שמעיד סלבדור- ״כשאני סובל ממכלול הכאבים אני מתפלל לא-ל, כשאני סובל מכאב אחד, אני אתאיסט״), באתרי הכאב, מתפתח הניצוץ הרוחני אליה שואפת כל יצירה.

התהילה, אגב, לא נקנתה מכוונותיו האמתיות של הבמאי. לסרטו הפופולרי בעל השם הסימבולי, ״טעם״, שמוקרן אחרי 30 שנה בסינמטק המקומי, לוהק שחקן בשם מרסלו (אסייר אטקסנדיה) שלא הבין את התפקיד, מה שיצר סכסוך מתוקשר ונתק רב שנים, בינו לבין סלבדור-הבמאי. כעת, מזמין הסינמטק המקומי את הבמאי והשחקן לדיון על ״טעם״ ומכאן מתפתח סיפור משנה- על יחסי במאי- שחקן, ערך מוסף נפלא לסרט וטיפים נפלאים של בימוי- כמו היפוכים רגשיים, סטטיות של זיכרון או האמרה היפה, ששחקן לא צריכה לבכות על הבמה אלא להתאפק לא לבכות (ויחי ההבדל הקטן).  הקשר המחודש עם מרסלו, גורר התנסות ראשונה עם הרואין, בחינת המבט דרך הסם ועל הסם עצמו וכפרפרזה לזה, חידוש טקסט שכתב סלבדור על התמכרויות- טקסט שהופך למו״מ מחודש למערכת היחסים עם השחקן, ולבסוף עולה על במת תיאטרון פרינג׳ ומחזיר את העבר לפתח ביתו של הבמאי.

 סיפור משנה על יחסי במאי-שחקן (צילום: יח"צ)

יצירת מכלול המשמעויות, היא יצירת אמנות מורכבת ויפה בפני עצמה. זה סרט שמנסה לברר, לעיתי בהומור גלוי, את המהות של הבמאי- שיוצר סרטים אבל על הדרך גם יוצר את חייו.

האדום הבוהק, הצבע שמאפיין את סרטי אלמודובר יותר מכל, מככב גם כאן. אדום הוא צבע דו משמעי, מצד אחד צבע שמבטא כאב (דם) ומצד שני צבע שמבטא אהבה (לב), יש בו מהאפיון האימהי ומהאפיון התשוקתי. במהלך הסרט, אמו של הבמאי, תקבל מקום נרחב בהשלמתו עם ייעודו, כשניכר כי הבמאי מנסה להחיות תשוקה ישנה וזו מתקפלת בסדקי חייו- בנסיבות ילדותו, באהבתו הנכזבת, בכבלי המציאות המשנה את פניה וברצון הברזל שנדרש, על מנת להשתנות, לגבור על המחלה (שהיא גם חלימה- חלום) ולהתחיל מחדש. היבטים אלו הם היבטים נוגים, הם לקוחים מהדרמות התיאטרליות לדורותיהן, הם מאתגרים את הז׳אנר בערטולו הוויזואלי, ויש בהם את הכוח להדליק בצופים ניצוץ של רגש ולפתל את העלילה, גם כשקו התפר התיאטרלי מורגש- ביצירה הקולנועית, וגם כשהסרט כולו, מפורמט כסרט בתוך סרט. האם הבמאי יחזור לעצמו? זו שאלת המפתח, שהיא מעין משאלה או ווידוי, שיר הלל למה שאבד.

[youtube hR1Si5oAcZc]

כוכבים- 4. פעם אלמודובר, תמיד אלמודובר.

מרלנה- עובר- היחס של אלמודובר לנשים, הוא יחס שדורש פיענוח ברמה של מחקר, אנליזה וסינתזה בין הסרט הזה לסרטיו הקודמים. 

 

מרלין וניג
יוצרת וחוקרת בינתחומית, מרצה במוסדות להשכלה גבוהה וחברה במועצת הקולנוע הישראלי