יש גם משהו יפה במשבר הפנימי בארמון המלוכה הבריטי. לכאורה, אפשר להגיד 'איזה דפוקים אלה, קיבלו מלוכה ועדיין עושים פרצוף לחוץ כאילו לא גומרים את החודש'. אלא שכאשר מבינים את האמת הפשוטה, שגם נסיך ונסיכה הם בני אדם, ניתן לנתח את הסיטואציה בכלים אנושיים ואפילו לגלות אמפתיה לצעד קיצוני כמו נטישת ארמון בית המלוכה.
נחזור להתחלה. השבוע התעוררה המלכה אליזבת משנת הצהריים המלכותית וגילתה שנכדה, הנסיך הארי, עזב את הקבוצה או כמו שנהוג לומר, הפירמה. רק יום לפני כן חזר הארי עם מייגן מחופשתם בקנדה ולא היה שום רמז לבאות למרות שהנסיך מנהל כבר מראשית נעוריו מערכת יחסים מורכבת עם ארמון המלוכה הבריטי. אם היה נדמה לרגע שחתונת העשור תייצר תפנית ממלכתית בחיי הארי והוא יתברג אל תוך החיים הקשוחים של הארמון בלי למצמץ, כמו חייל בחילופי משמר, העם הבריטי מבין שזה כבר לא יקרה.
אין באמת במה לקנא בהארי, שתמיד דאג לשמר את היותו אאוטסיידר. רגל פה ורגל שם. במהלך חייו טיפח תדמית של בן מלוכה שמעדיף לשחק בחצר שמחוץ לארמון. בשנה שחלפה היה עליו לגשר בין עולם מונרכי, שנעול על פרוטוקול התנהלות מיושן וקשוח בן מאות שנים, לבין אישה ליברלית, סטארית (בקנדה לפחות), שחיה את החלום. לנהל את השפאגט כשמצד אחד סבתא שלך מלכת אנגליה ובצדו השני של הגשר אהבת חייך, זה בלאגן. הארי החליט שאם לא יבחר צד, הוא יפול למים הקפואים של התמזה.
אפשר לפרק את אישיותו של הארי למרכיבים רבים. מן הסתם, ניתן לדמיין את המוני המאמרים, התסריטים והכותרים שילוו את המשבר הזה שבו יורש העצר ויליאם ואחיו, הנסיך מגיעים לנקודת אל חזור של ניתוק והארי מהגר עם המשפחה שהקים לצפון אמריקה, כנראה לקנדה. עד שנבין לאן פניו מועדות באמת, בחרתי 5 מרכיבים מעולם האימון האישי כדי להסביר את צעדיו:
1. הצלחה
הצלחה כמושג היא הובלה, ניצחון, להיות מספר אחת, 'לעשות את זה' וזאת בהתאם לתפיסה ולערכים עליהם אנו גדלים. מושגים אלה מתחדדים כשהילדות מתנהלת בארמון המלוכה הבריטי אצל המשפחה מספר אחת. במשפחה כל כך מפורסמת, עשירה ומשפיעה, כל מה שחשוב הוא להיות מוביל והארי גדל בצילה של הידיעה שלהוביל הוא לא יוכל. הניצחון המלא מעולם לא היה שלו. הנסיך ויליאם הוא מלך אנגליה העתידי, שיירש את הכתר לאחר אביו, הנסיך צ’ארלס. מחקרים רבים מוכיחים, כי מספר שתיים הוא לא מקום של תחושת הישג, אלא בעיקר מקור לתסכול. באולימפיאדה זה בולט במיוחד שמי שזוכה במדליית זהב חש כמנצח. זוכה הארד חש שעלה על עגלת המנצחים בשיניים ואילו זוכה מדליית הכסף, ילד הסנדוויץ' של הפרס הגדול, מסיים את התחרות ב”פאק, הייתי קרוב”. לא מן הנמנע שזהו הסטייט אוף מיינד של הארי. מספר שתיים לא בא לו טוב.
2. הוקרה
הרוב המכריע של בני האדם אינם מתעוררים על הבוקר בתחושת 'כיף לי, חיי מושלמים, אני מודה על כל רגע ורגע בהם', אלא להפך. ללא קשר למעמד אישי או כלכלי, המוח האנושי עובד על החוסר והשמיכה לעולם תהיה קצרה. תמיד חסר משהו והמיקוד בו יכול ללכת לכיוון של השלמה עם הבלתי מושלם, או לעיסוק כפייתי במה שלא עובד, בכל מה שלקוי או טעון עבודה. אלה בדיוק הנושאים שגורמים ללחץ רב והדברים נכונים גם לשחקן בהוליווד ששבר קופות לפני שנה ועכשיו קצת נשכח או לנסיך שהתחתן עם סלבריטאית ליברלית, שחקנית עם שאיפות גדולות, שאין לה עצם בלשון. בכל המקרים הללו, מה שמסייע להתמודד עם הקושי זהו מיקוד בעבודה עצמית על גישה מוקירה. היכולת לברך ולראות את הזכויות ולהודות עליהם, הופכת אדם למואר, חיובי ועוצמתי ומכאן קם מעיין האנרגיה ויכולתו לפתור את הבעיות שלו. פרופ' יורם יובל טוען במחקריו, כי אנשים מאמינים מאושרים יותר מחייהם בשלושים אחוזים בשל האימון המתמיד להוגות על הקיים בתפילותיהם. נראה כי הארי חי את חיי האצולה שירש כסוג של טירחה ועול ואינו מודה עליהם. זה רק הגיוני שירצה לנסות לפרוש מהם ולמהול את דמו הכחול בקצת אדום שגרתי.
3. הגדרה עצמית
הדרך בה אנו מגדירים את מי שאנחנו היא על פי מי שאנחנו באמת. הגדרת העצמי מוטבעת באדם כבר בילדות. בהערכה כללית חייו של אדם מושפעים מהגנים ומסביבתו. מה שמיוחד בנו, התואר המגדיר אותנו, יהיה הדבר האקסטרימי שאנחנו יודעים להפיק מעצמנו. באימון קוראים לזה "תדמית מנצחת" וזהו סוג של עמוד שדרה, סביבו מסתדרים יתר התפקידים והתכונות שלנו. ליטול מאדם את התדמית המנצחת שלו יכול להיות מסוכן והרסני לאושרו, על פי הפסיכולוגיה האינדיבידואלית. תארו לכם את ציפי שביט ללא העליזות, את אהוד ברק ללא אומץ הלב או את פרופ' דן אריאלי ללא הסקרנות, את נתן זך ללא מילים, או את ריטה נטולת הכישרון הווקאלי. התפשטות מתדמית מנצחת והשלכתה לסל הכביסה, כאילו היתה בגד שילא רלוונטי, לרוב איננה אפשרית, לא לאדם מן היישוב ולא לנסיך.
בדיוק לקונפליקט הזה נקלעו הארי ומייגן. חיי הארמון השמרנים ונישואיו למייגן גרמו לנסיך השובב להתבגר ולאבד את החלק הג’ינג’י השפיצי, המתריס והמיוחד לו, שהפך אותו לבועט ובמובנים רבים למעניין וסוער יותר מאחיו המלכותי, הקפוא, היציב והאחראי. אותו דבר עם מייגן מרקל, מישהי שעשתה את זה, שהתפרנסה בכוחות עצמה וכיכבה בסדרת כבלים אהובה ובעלת אמירה פוליטית וחברתית ברורה, אישה מעניינת ומעורבת תרתי משמע, אם אוהבים אותה וגם אם לא, זו החבילה שהיא מציעה למיליוני העוקבים שלה. על פי התדמית של מרקל היא מספר אחת ואילו בארמון בו חתמה על אגף היא מספר שתיים של קייט מידלטון, נסיכה אנונימית שפירסומה ומעמדה ניתנו לה עם נישואיה ולא על רקורד שצברה. אך בניגוד למייגן, כבשה את ליבם של הבריטים לאורך זמן. האם הארי ומייגן יכולים מעכשיו לוותר על מי שהם רק כדי ללכת לאירועים הפחות חשובים בלו"ז של הארמון ולהפוך לילדים הטובים של אליזבת, כדי לסיים תמיד במקום שני? המשבר המתמשך בארמון בין הנסיכים והכלות מוכיח שאין על מה לדבר.
4. הרווח
מה יוצא להם מזה? קבלת החלטות מתרחשת לרוב על משקל פשוט של רווח מול הפסד. הרווח של הארי הוא להיות כאמור מספר שתיים נצחי, האח של הנסיך וויליאם, יורש הכתר. הילד הזה לא יועד מעולם להיות מלך אנגליה ולכן נטל על עצמו את תפקידו הטראבל מייקר של הממלכה. לא היו ציפיות ממנו כמו מוויליאם. הוא עשה סמים, בילה במסיבות הלא נכונות, התחפש להיטלר ולמעשה, חבל שלא היה לו מגיל צעיר יחצן יעיל שהיה מטפל במשברי התדמית שלו בתקשורת באופן קבוע. תוסיפו לכך את הפוסט טראומה שלו ממותה של דיאנה וקיבלתם פצצה מתקתקת. היום בהיותו בעל והורה הוא פחות יכול לעבוד עם תדמית הטראבל מייקר והמסגרת המעונבת, הטקסים, ההתחייבויות הרשמיות והביקורת של הבריטים חנקה אותו. ההחלטה הטבעית מבחינתו היא לקחת מרחק, להתנהל כעצמאי, לוותר על הקוקטיילים והדרס קוד המגביל.
5. המחיר
הופה. כאן הגענו לפצע הכואב מכל. את מחיר הציות לכללי הטקס שילם הנסיך הארי כילד. אמו, דיאנה, אמנם נהרגה בתאונת דרכים אלא שהנרטיב, בו נסיכת הלבבות האייקונית של המאה העשרים מצאה את מותה, היה במרדף של צלמי פפראצי שדלקו אחר הלימוזינה בו נסעה בפריז. מכאן נולד התיעוב שלו כלפי התקשורת הבריטית. מחיר התהילה נצרב בנסיך הארי, שנותר בודד ויתום מאם, כבן הצעיר בארמון. עכשיו תעטפו את הטרגדיה הזו בקציני העתונות של הארמון שנתנו לו פקודות כדי להפוך את הטראומה האישית ליחסי ציבור עבור אזרחי בריטניה ותבינו את התסכול שגבר בו למרות שהיה בעבר בן המלוכה הפופולארי ביותר על פי סקרים. ואם לא כל זה, אז הוא פשוט חלש, כנוע ורוצה לרצות את אשתו. הוא עצמו אמר "מה שמייגן רוצה, מייגן מקבלת".
לסיום. את תכנית ההתנתקות של הזוג המלכותי העולם ישפוט בזכוכית מגדלת. אם הם יהפכו לזוג נוצץ ועשיר, סלבריטאים בסטייל ג’ורג’ ואמל קלוני, לארמון הבריטי תהיה בעיה כי אז יוכיחו שאפשר לוותר על האצולה ולנצח. אם הם יכשלו ויחזרו הביתה, תדמית הארמון תתחזק. ורבים חוזים את הגרוןע מכל: שמייגן תיפרד מהארי בעתיד והוא ישאר לבד, בלי רעייתו, בלי אחיו ובלי משפחתו. הרי לכם קונפליקט קלאסי בין מונרכיה לדמוקרטיה, בין העולם הישן שרוצה לעמוד מלכת לעולם החדש שחומק מידיו.
** הכותבת, סמדר שמואלי, היא מאמנת עסקית
