בימים אלו הולכים ומתחזקים הקולות הקוראים להדרת נשים והשתקתן במרחב הציבורי מצד ממסדיים דתיים וחברתיים, כדוגמת הפרדת נשים וגברים באירועים ציבוריים, באוטובוסים ועוד. למרות זאת, אנו עדים בשנים האחרונות לתופעה חדשה בחברה היהודית ובחברה הפלסטינית בישראל: יותר ויותר נשים הגדלות בחברות שמרניות ופטריכאליות, יוצרות אמנות המתמודדת בהתרסה ובמחאה נגד חוקי החברה שממנה הן מגיעות.
במוזיאון לאמנות האסלאם בירושלים נפתחה התערוכה "מסיגות גבול" שתעסוק בתופעה זו. בתערוכה יוצגו עבודותיהן של 15 אמניות פלסטיניות ויהודיות-דתיות המשקפות התרסה, זעם, תחושות מחנק, כמיהה לשחרור ורצון לפרוץ את גבולות תפקידי המגדר המסורתיים. הן מבטאות את המתח בלתי נסבל בין המרחב הדיגיטלי – גלובלי בזכותו הן נחשפות למתרחש בעולמות אחרים לבין התחזקות מגמות הדיכוי כלפי נשים בחברות שבהן הן חיות. עם זאת, האמניות בתערוכה בוחרות לחיות בקהילותיהן וליצור במרחב של חירות אישית ומודעות ביקורתית.
האמניות היהודיות מוחות בעבודותיהן על צווים חברתיים המניעים אותן לריבוי לידות ומשעבדים אותן לעול גידול הילדים. האמניות הערביות מתריעות ומוחות על האלימות המופנית כלפי האישה בשם "כבוד המשפחה". אלו גם אלו מתייחסות אל חוקי הצניעות כאל מחיקה והגבלה של הזהות האישית והעצמאית שלהן. הן ממקמות את עצמן בין דור האימהות ששתקו והושתקו לבין הבנות הצעירות שהן חרדות לגורלן ולעתידן. כל העבודות מעלות סוגיות מורכבות בהקשרי הגוף הנשי, כגון דמוקרטיה וחופש בחירה, השליטה במיניות הנשית, כיסוי וגילוי, תפקידי מגדר, דיכוי, אפליה וניצול של נשים.
פאטמה שנאן היא זוכת פרס קרן Outset עבור העבודות שיצרה במיוחד לתערוכה. בעבודות החדשות היא משתמשת בגופה שלה כמודל הציור ומביימת את עצמה בזווית קשה לצפייה, כשהוא צבוע בצבעי הסוואה או קטוע, לעולם לא במבט ישיר וחשוף אל הצופה. המראה שנוצר מהווה מבחינתה סמל לאינסטינקט ההסוואה החייתי שמתקשר לשיטות לחימה וצייד המזוהות עם הזכר בחברה, כאשר אימוץ הדימוי הזכרי על גופה הנשי נועד לחתור תחת התפקידים המסורתיים המצופים מגברים ומנשים.
הילה קרבלניקוב – פז מציגה סדרת עבודות שהן בבחינת תיעוד נועז מחיי האישה הדתית: רגע הטבילה ב"חוף לנשים בלבד" והטבילה במקווה ערב חופתה.
עבודתה של רובי סלאמה. חיה ויוצרת בברלין. רובא סלאמה היא אמנית רב-תחומית, שיצירתה נעה בין מיצג, צילום, וידיאו ועבודות במרחב הציבורי. היא נוגעת במצבי חיים מורכבים מבחינה פוליטית ומגדרית באמצעות אמירה הנעה בין התרסה בוטה לחמלה ולשעשוע. בתערוכה מוצג תצלום מעובד של ארנק נשי, הפתוח באופן המגלה ומסתיר בו-זמנית, ומעורר תחושות גופניות מנוגדות, כגון רכות קטיפתית מול נוקשות מתכתית, תשוקה אפלולית מול בנאליות יומיומית. באופן אירוני מעלה הדימוי לתודעה נושאים, כגון כיסוי וגילוי, סגירות ופתיחות, אינטימיות ובוטות, צניעות והתגרות, עדינות ואלימות, רכות ונוקשות. הגדלת הארנק, אביזר נשי צנוע וחסר הילה, לדרגת דימוי בגודל אדם, מגרה את הדמיון ומעצימה את ההתרסה החזותית, ובה בעת גם מעצימה את הזדהות הצופה עם האובייקט, הנחווה בגופו באופן ישיר ובגודל מלא.
עבודתה של מאג'דה חלבי תושבת מג'דל שמס – צעיף דרוזי מסורתי הפרוש על פני שטיח, מצביעה על הקשר הרב-דורי עם נשים במשפחתה, ועל הזיקה למלאכות האומנות ולמנהגי האבלות שלהן. חלבי מייצגת את חוויית דור הביניים הנשי: בין הנשים המבוגרות ממנה, שנכנעו כליל לתכתיבים המסורתיים, לבין הצעירות, החותרות לשינוי ולהתאמה לעולם העכשווי.
עבודה של אמירה זיאן. נולדה 1978, ירכא; חיה ויוצרת בירכא. בסדרה המוצגת בתערוכה חוקרת אמירה זאן את גוף האישה כדימוי נוכח-נפקד. כמי שמגיעה מחברה שמרנית, שבה מתקיים מאבק תמידי על השליטה בדמות האישה, הגוף הנשי מסקרן אותה. ההבנה כי הגוף האנושי-נשי אינו נתון ביולוגי בלבד, אלא מושפע מגורמים חברתיים, תרבותיים והיסטוריים עודדה אותה לבחון את מעמד האישה במופעיו השונים בתולדות האמנות, ולעסוק בשאלת ההחפצה של הגוף הנשי ובביטול היישות העצמאית של האישה, הן באמנות והן בחיים.
זיאן מדגישה את הניגודים הבינאריים המוכמנים בגוף האישה, כגון יש ואין, מותר ואסור, רווח והפסד. כך, לדוגמה, בתצלום שבו נראית אישה מכוסה בבד תחרה אדום, המזוהה בחברה הדרוזית כשמלה, שאותה נוהגות נשים ללבוש לאחר חתונתן. בעיני האמנית, הצבע האדום משלב בתוכו את הניגוד שבין יופי לפחד, ומבחינה תרבותית הוא מסמל מצד אחד דם, אלימות ועונש, ומצד אחר אהבה, תשוקה ורומנטיקה. בד אדום זה מכסה וחושף בו-זמנית. האמנית שואלת שאלות לגבי מקומה של האישה בתוך ביתה: עד כמה היא מוגנת לאחר חתונתה או, שמא, דווקא במקום זה היא הופכת להיות פגיעה יותר?
