ושוב, אני מתווכחת עם עצמי במה לצפות קודם, במה להתייחס בסקירה הזאת ועל מה לכתוב בסקירה השנייה… וכך קרה גם השנה, כשבמכלול הקטגוריות, סרטים משובחים שאת חלקם ראיתי ואת חלקם סימנתי לעצמי במרקר עם שלושה סימני קריאה, לא להחמיץ!
אז איך דגדגן, זקפה ואורגזמה קשורים השנה לפסטיבל? תשאלו את ד״ר רות. סרטו של הבמאי ריאן וייט, שיוקרן במסגרת סרטי ה״גאלה״ של הפסטיבל, חושף את האישה והאגדה, ד״ר רות ק. וסטהיימר, הסקסולוגית המפורסמת בעולם, כיום בת 90 ואת סיפור חייה. ״היא מדברת על הפין כמו על תכנית בישול״ מתבדח רובין ווליאמס, וכשסיינפלד אומר לה ששינתה את הסקס באמריקה, היא לא מתבלבלת ועונה ״אל תגיד לי שהוא פחות טוב עכשיו״. בין שלל העצות של וסטהיימר, ״אל תשבו ותסבלו, אל תזייפו, אל תהיו אומללים ומתוסכלים אלא תעשו משהו בעניין״.
וסטהיימר, אישה נמוכה (1.40) ורבת פעלים, שינתה את הדיבור על סקס באמריקה, כשפרצה בשנות השמונים עם תכנית רדיו לילית. משם התגלגלה ההצלחה כמו כדור שלג והיא הפכה לאחת הנשים המשפיעות בעולם. היא נולדה בגרמניה כקרולה רות והייתה ילדה כשפרצה השואה. בגיל עשר, נאלצה להיפרד מהוריה ולהיקלט בבית יתומים בשוויץ. הטלטלה הזו שעיצבה את עולמה כאדם בוגר, מתוארת לנו באמצעות שחזורי אנימציה. הסרט מנסה ליצר כרונולוגיה שנשזרת עם ד״ר רות בהווה כשבמהלך השיטוטים בתחנות חייה, אנו כצופים מתוודעים לאהבותיה הראשונות, ובהמשך גם לבעליה, שלושה במספר. בין השאר, התחנה המרכזית בסיפורה, היא ישראל, אליה היא חוזרת במטרה לשחזר את קורותיה ולגלות באמצעות ״יד ושם״ מה עלה בגורל הוריה.
ד״ר רות נחנה בפשטות, בה היא מעצבת מושגים ומדברת עליהם בגילוי לב וכנות. היא השפיעה על אנשים ונשים רבות ברחבי העולם ופעלה להפיכת הפלות לזכות לגיטימית של כל אישה. אבל לעומת זאת, היא לא מגדירה את עצמה כפמניסטית ומתקשה עם המושג הזה. כשבתה מרים ונכדתה לאורה, מאתגרות אותה עם שאלות מפתח שמגדירות את פעולותיה כפמיניסטיות, היא ממשיכה להתקשות עם ההגדרה הזו. כשנכדתה שואלת, אם היא פמיניסטית, היא עונה נחרצות ״לא״, ומוסיפה ״אני מיושנת ומרובעת״. לעומת זאת, כשנכדתה שואלת, אם היא מאמינה שצריך להיות שוויון בין נשים לגברים, היא משיבה: ״כן״. בתה מרים מוסיפה ש״בשפה שלנו היו קוראים לך פמיניסטית. את מתנגדת לאקטביסטית, למפגינה ששורפת חזיות״ רות עונה לה ״אני לא רוצה שתסתובבו ותשרפו חזיות״. ״אבל אנשים רואים בך מודל לפמיניסטית״, ״טוב זה בסדר, אני לא רוצה שישנו את דעתם״ היא צוחקת.
הסרט מצליח לשרטט את דיוקנה של רות באופן כובש לב, אך יחד עם זאת, השעטנז עם האנימציה קצת פחות מוצלח והרצף שנוצר לסיפור, לא תמיד אחיד, בייחוד בתנועות הזמן שלו. דמותה של רות, הופכת את הסרט למעניין, ולכן ולמרות הכל, אל תחמיצו אותו.
סרט נוסף, שיוקרן במסגרת סינאמניה הוא עושים גלים: אמנות הסאונד הקולנועי, סרט נפלא שחושף את תפקידו של הפסקול ביצירות הקולנוע ולכן מומלץ לכל במאי- אבל לא רק. הסרט שמשלב ראיונות עם אייקונים כמו רוברט רדפורד, ברברה סטרייסנד, דיוויד לינץ׳ ועוד כוכבים שעצבו קולנועית את הסרטים האהובים עלינו, נותן הצצה עמוקה ומטאפורית למשמעות של הקול, לאופנים שבהם האוזן מתחרה בעין והוא עוקב אחרי מעצבי פסקול ידועים ששינו את פני הקולנוע. במסגרת הסינאמניה יוקרן גם הסרט התיעודי המומלץ מה שהיא אמרה: האמנות של פולין קייל, עליו כתבתי בהרחבה כאן.
ואם אתם יכולים, תדחפו לרשימת הצפייה גם את הסרט התיעודי, איב סן לורן: חגיגה, שחושף פרופיל מורכב למעצב האגדי, שהיה מקור השראה שלי בנעורי ומניחה שגם לאלפי נערות אחרות ברחבי העולם, שחשוב להן ומתעניינות בשיק. שיטות העבודה של סן לורן נחשפות לראשונה, יחד עם הצצה על אישיותו הארטיסטית אבל השקף שנוצר, לא מנסה להחמיא, ליפות או להתחנף ולכן אולי, במשך שנים דאג בית האופנה על שמו, לגנוז את הסרט. כעת הוא יוקרן במסגרת הפנורמה של הפסטיבל, ויתמודד על פרס שאנטל אקרמן. הסרט הוא חגיגה עשויה היטב, שמעניק הצצה לטאצ׳ הייחודי של המעצב הנערץ, לצד עבודתו האחרונה משנת 1998.
בפנורמה הישראלית, יוקרן עותק משוחזר לסרטו של הבמאי הדוקומנטרי דוד פרלוב ביבה (1977). הסרט מספר את סיפורה של ביבה ישראלי, אלמנת מלחמת יום הכיפורים, באופן ישיר ואנושי, כשבאמצעות האנשים הקרובים עליה, נוצר מסמך זהות. את משפחתו של בעלה עוזי היכה השכול פעמיים וביבה שחיה בכפר-יהושע שבעמק יזרעאל, נחשפת אלינו עם סיפורה האישי. הקולנוע של פרלוב, ייחודי מאוד במבע ובשפה וביבה (שלחלקים ממנו נחשפתי לראשונה, בתחרות הדוקומנטרית ע״ש דוד פרלוב בה שפטתי) היא יצירה ייחודית מאוד, שמבטאת את טביעת אצבעותיו של פרלוב, ומומלץ לצלול לעומקיה.
עוד סרט מומלץ במסגרת הפנרומה הישראלית, הוא סרטם של גילי דנון ואפרת שלום דנון, ששניהם חברים טובים שלי והסרט הנוכחי שלהם חיים רגילים הוא סרט מורכב וטעון, שלוותי את לידתו, שארכה זמן רב והרגישה כמו לידה של שלוש פילות. הסרט מגולל את סיפורן של שתי פליטות אפריקאיות שכל אחת מהן מתמודדת עם היותה חסרת בית, האחת בברלין והשנייה בישראל. מעמדן כפליטות הוא מעמד של צל, כשאימת הגירוש והפחד הם יומיומיים. הסרט הנשי והאישי, מעניק מקום לחלומותיהן של הנשים, חלומות על שאיפות וחופש. סרטה הראשון של אפרת שלום דנון, החולמות, עסק אף הוא בנשים וסיפר את סיפורן של שתי נשים חרדיות, תקוה ורוחמה, שחולמות לעשות קולנוע. הקו הפואטי העדין והיפה שנשזר בהחולמות, מתעורר לחיים, באופן יפהפה ומרגש גם הפעם.
בתחרות הקולנוע העלילתי- ישראלי, תוכלו לפגוש את הסרט היום שאחרי לכתי, סרטו של נמרוד אלדר. סרט שעשוי באופן מרגש ושוזר מערכת יחסים בין אב לבתו, באופנים חד פעמיים, כשבמרכז הסרט יורם (מנשה נוי) וטרינר שנשאב לעבודתו ואב חד הורי בגיל האמידה, שבתו המתבגרת רוני (זוהר מידן), לא מוצאת את מקומה ויום אחד, בשובו הביתה, הוא מוצא אותה, לאחר שניסתה לשים קץ לחייה. לאחר ניסיון ההתאבדות של הבת, נדרשת מערכת היחסים להשתנות ולהיבנות והסרט עושה את זה תוך הבניית עולם שלם, מהפנים לחוץ ובכיכובה הנפלא של מידן. בין הסרטים הנוספים שנבחרו בקפידה ושובצו בתחרות: עיניים שלי (ירון שני), קצפת ודובנים (גור בנטביץ׳), אלוהי הפסנתר (איתי טל), ככה את אוהבת (לימור שמילה), המתים של יפו (רם לוי), נולדתי בירושלים ואני עדיין חי (יוסי עטיה ודוד אופק).
את הרטרוספקטיבה השנה, מעניק הפסטיבל לבמאי הפולני הנפלא פאבל פאבליקובסקי, אחד הבמאים עם החותם הכי מטלטל בקולנוע ומי שלא נחשפו לסרטיו, שימהרו לעשות זאת. סרטו אהבה בימים קרים הוא אחד מהסרטים היפים שיצאו השנה, ויוקרן גם כעת. על הסרט כתבתי בהרחבה כשיצא, אבל אזכיר שוב, שהסרט, דובר הפולנית, יכל למעשה, להיות מדובר בכל שפה. כי האהבה, דומה בכל השפות וכולנו מבינים אותה (כל מי שאהבו לפחות, פעם אחת בחייהם). מערכת יחסים נרקמת, בין זולה-סוזנה (יואנה קוליג), בת הכפר, שמגיעה לאודישנים ללהקה עממית, לבין ויקטור (תומאש קוט) המוסיקאי והבוחן, שמתאהב בה, ממבט ראשון. המסגרת היא עולם המוסיקה, השנה, 1949, על רקע המלחמה הקרה, תקופה בה שולט, בפולין, הסוציאליזם נוסח ברית המועצות. ויקטור ואירנה (אגתה קולשה, שאם יש מישהי שאפשר להתאהב בה בסרט, זו היא) הם מוזיקאים שמנסים ליצר אמנות מהפולקלור המקומי. מי שאחראי על ביצוע התכנית ומנהל אותה, הוא קאזמרק, הארצי וההחלטי. בשלב הראשון, הם מסתובבים בין הכפרים במזרח פולין ומקליטים זרים מקומיים, צעירים זקני וטף.
יש משהו מרתק במסע שלהם, על אף שהוא, לכאורה, מרכיב קטן בסיפור כולו. מה שמרתק הוא קו התפר בין החלום לשברו, גרורות המלחמה הקרה והחיבור של המוסיקה העממית, כמשמרי תרבות. שיר הנושא (״אוי-יו- אוי״) מדבר על אהבה בלתי אפשרית, שהיא גם קצת כמו קינה מטאפורית, לפולין- התקווה ששקעה. לאופני המבט, יש אישיו מיוחד בסרטיו של פאבליקובסקי וגם כאן, הוא עושה במבטים שימוש מיוחד ורב עוצמה ולמעשה מצליח לתחום גבולות -פנים וחוץ, למודל אנושי. ב-אהבה בימים קרים, הוא מוכיח איך האהבה היא חיים מקבילים, איך האהבה נישאת מעל לגורל ועד כמה לעיתים, היא הגורל עצמו, הוא שנותן את הטון מתחת לפני המים. וגם איך הזמן הופך ללא רלוונטי, כשאוהבים. מבחינה אמנותית, קיימים לא מעט שיאיים מוזיקאליים, יוצאים מן הכלל. המעברים בין הערים האירופאיות (פולין, מזרח ברלין, וארשה, מוסקבה, פריז, יוגוסלביה ועוד), הם אמנות בפני עצמה (כאשר ידוע, כמה מעברים, הם נושא רגיש בקולנוע). וסגנון המבע, האופייני לפאבליקובסקי-צילום בשחור לבן, מדגישים את האהבה הקלאסית, בה אין מגדר אלא רק חיבור בלתי אמצעי, שגם כאשר הוא לא מתאפשר, יש בו ממד רוחני וגוון פואטי.
אבל לא רק אהבה בימים קרים מצליח לבטא את השפה הקולנועית הייחודית כל כך של פאבליקובסקי. גם אידה שיצא ב2013 ואף הוא בשחור לבן, הוא סרט עוצר נשימה, שהותיר את חותמו והביא תהילה לבמאי, הרבה בזכות סיפורו יוצא הדופן, וגם הוא מתייחס להיסטוריה הפולנית באופן של קולנועי סוחף ועמוס רגש. העלילה בשנות השישים של המאה עשרים, מגולל את סיפורה של אנה (אגתה טרז׳בוקבסקה) נזירה צעירה שנוסעת לבקר את דודתה ונדה (אגתה קולשה) שמסמלת את הקוטביות ההפוכה, מעשנת, שותה ומופקרת מינית. ונדה מגלה לאנה ששמה האמתי הוא אידה ושהוריה נרצחו בסוף הכיבוש הגרמני בפולין וכך היא הגיעה כתינוקת יתומה למנזר. ונדה שכונתה ״ונדה האדומה״ הייתה לוחמת קומוניסטית שהפכה לפרקליטת המדינה. כעת לפני נדירת הנדרים לנזירות, היא מחליטה ליהנות מהנאות העולם, כשבין היתר היא אוספת נגן סקסופון בשם ליס. הסרט הופך למסע פיענוח זהותי, במהלכו מתחקה אידה אחרי הרוצח של הוריה. לצד אלו סרטיו הנפלאים האחרים: אהבה של קיץ, המוצא האחרון, ממוסקבה לפטושקי: מסע עם ונדיקט ירופייב יוקרנו אף הם ולצדם, מסעות דוסטייבסקי שהוא סרט עם אנרגיות וויזואליות מרשימות, ששואבות את הצופה מהשנייה הראשונה, לשעטנז של אירועים אמיתיים לצד אירועים בדיוניים, כשהמצלמה עוקבת אחרי נינו של דוסטוייבסקי, נהג חשמלית בשם דימטרי, בהתחקותו אחר מסע עזיבתו של הסב המיתולוגי את רוסיה.
בנוסף, יקיים הפסטיבל פרידה מהבמאי והתסריטאי האיטלקי, ברנרדו ברטולוצ׳י (הטנגו האחרון בפריז), ששינה את פני הקולנוע והלך השנה לעולמו. בין הסרטים שיוקרנו: 1900 (1976), האסטרטגיה של העכביש (1969) ומלאך המוות (1962).
הפסטיבל ששופע אירועים, הקרנות מתוך מכלול הז׳אנרים הקולנועיים, קולות וגוונים, מארח כוכבי קולנוע רבים מהארץ ומהעולם, ייפתח ביום חמישי ה25.7 וינעל ביום ראשון ה4.8. לתוכניה המלאה.
