"סבתא בלה לא הייתה אשה אפורה"

"אמא שלי עמדה להישאר לבד, בלי אמא בלי אבא בלי בעל, והילדות, אנחנו, כבר גרות כל אחת עם משפחתה. ידעתי שהיא מתה מפחד ונרתמתי לפחות לגלות מי היתה אמא שלה. סבתא שלי. בלה". דורית זילברמן בטור מיוחד לרגל יציאת ספרה, "בלחש"

מאת דורית זילברמן

באותה שנה איבדה אמי את שני הגברים היחידים בחייה: אביה ואבי, שהיה האהוב שלה מגיל 15. אחרי ההלוויה של אבי, הלכתי לישון איתה יד ביד. באותו לילה בעודה אישה לא מאוד מבוגרת, היא היתה ליתומה ואלמנה. אבל אמי התייתמה כבר בגיל 12 מאמה. וכבר כשהיתה בת 9 אושפזה אמה בבית חולים רחוק מעיר מגוריה, ואי אפשר היה לבקר אותה.

מאז שאני בעלת תודעה וזוכרת אותה, היתה אמי פותחת כל משפט במלים: "אבא שלי היה אומר על זה" או "על זה אבא שלי היה אומר". היו לו אמרות כנף על כל נושא ועניין. באותו לילה עצוב אמי אמרה לי: "אמא שלי היתה אישה אפורה. לבושה חלוק גדול מכפי מידתה ומהוה. לא יפה לא מכוערת. לא שמנה לא רזה. אפורה."

שאלתי את אמי: "אבא שלך היה אומר, ומה אמא שלך אמרה?"

אמא שלי לא זכרה ולו משפט אחד שאמא שלה אמרה. לא היא ולא שתי אחיותיה. אמנם זה גיל צעיר, חשבתי, אבל כבר זוכרים דברים.

"משפט אחד תצטטי, אחד."

אבל היא לא נזכרה.

היא רק זכתה איך לא בכתה כשהביאו אותה באמבולנס מבית החולים הדסה הר הצופים בירושלים, לבית חולים קפלן בעיר מגוריה, רחובות. האמבולנס עצר ברחוב הרצל, הרחוב הראשי, על יד תחנת מגן דויד אדום, והיא ואחיותיה עלו להגיד שלום לאמן, אחרי כמעט שלוש שנים שלא ראו אותה. אמא שלה שכבה שם הלומה, ניסתה להתאושש לכבודן, אבל לא היה לה כוח. הן נישקו אותה וברחו. האמבולנס המשיך בדרכו אבל אמן לא שרדה ונשמתה נפרדה מגופה באותו יום.

היא רק זכרה איך לא בכתה כשנודע דבר מותה. הדודה סימה לקחה את אמי ושתי אחיותיה במונית שחורה וגדולה, להלוויה של אמן. במונית ישבו אבא ובנים והם צחקו ושמחו. הדודה סימה אמרה:

"אולי אתם מוכנים להיות יותר בשקט? האמא של הילדות מתה היום."

"אבל אצלנו נולד תינוק, ואנחנו שמחים היום, אמר האב."

דורית זילברמן ואמה צילום אלבום פרטי

אמי הסתכלה החוצה לשמיים, וחשבה לעצמה שיש איזון בעולם: בכל פעם שמישהו מת מישהו גם נולד. ולא בכתה. גם בהלוויה לא בכתה. היא גם לא בכתה בשבעה. להיפך: היא ברחה לחברה לשמוע תסכית רדיו בהמשכים. היה חבל לה להחמיץ פרק. אביה תפס אותה באוזן והחזיר אותה הביתה. והיא לא התעקשה וחזרה אבל גם לא בכתה.

במשך השנים היא אפילו אימצה את המוטו של מוטל בן פייסי החזן: אשראי, יתום אני. תביאי את אבא מחר לבית ספר, המורה נזפה. אי אפשר הוא עובד. והמורה ויתרה. מצוין. החיים טובים. את אביה היא העריצה, את אבי היא אהבה, ואת אמה היא שכחה. ולא זכרה ולו משפט אחד שאמא שלה אמרה.

אבל עכשיו אמא שלי עמדה להישאר לבד, בלי אמא בלי אבא בלי בעל, והילדות, אנחנו, כבר גרות כל אחת עם משפחתה. ידעתי שהיא מתה מפחד ונרתמתי לפחות לגלות מי היתה אמא שלה. סבתא שלי. בלה.

גיליתי שאמנם בארץ היא וסבא שלי חיו ממש בעוני, אבל שם, בממלכה האוסטרו הונגרית, בעיר יאסינה אשר בחבל רופיטניה, בקהילת יהודי מארמרוש, היתה שייכת למעמד הבורגני המבוסס, והוריה היו בעלים של פונדק דרכים תוסס. בבית הספר למדו קרוא וכתוב הונגרית מטעם הצד ההונגרי של הממלכה, וגרמנית –מטעם הצד האוסטרי שלה. אבל אז במלחמת העולם הראשונה נפלה הממלכה, ונכבשה על ידי הממלכה הלמקו-רותינית. השליטים החדשים החליפו את כל המורים, תוכנית הלימודים וספרי הלימוד ולימדו רוסית באותיות קיריליות ואולי גם רותינית. בשנת 1921 כבשו הרומנים את האזור לזמן קצר, ודבר ראשון הכובשים דרשו להחליף את כל המורים, את תוכנית הלימודים ואת ספרי הלימוד והילדים למדו קרוא וכתוב ברומנית. בשנת 1922 נקרע האזור והפך לצ'כוסלובקיה. ניחשתם – הצ'כים החליפו את שפת הלימוד ובלה למדה עוד שפה על בוריה, קרוא וכתוב. יידיש דיברו וכתבו בבית. היא ידעה שש או שבע שפות קרוא וכתוב. זה לא שהיא יצאה לטיול אחרי צבא. הם הגיעו אליה. ממש ברליץ.

דורית זילברמן צילום אלבום פרטי

היא התחתנה בגיל 29, גיל פמיניסטי יחסית לתקופה הטרום-פמיניסטית, עם גבר צעיר ממנה, שזה די מהפכני גם היום, ובוודאי שאז בקהילות יהודיות דתיות, ואם כל זה לא מספיק – סבתי עלתה לארץ באניה כשהיא בחודש תשיעי. הנה זו אמא שלך, אמרתי לאמי. אישה עם הרבה צבעים.

כשהתחלתי לכתוב את הסיפור על סבתי בלה אמי היתה לקוראת הנסתרת שלי. אליה כיוונתי. כי אמי לא הכירה שום פרט מהפרטים האלה על תולדות חייה. אבל אני יודעת שכל אמא צריכה אמא, וכל אדם חייב לדעת מאין בא ולאן הוא הולך ולפני מי הוא עתיד ליתן את הדין. ולכן יצאתי למסע אחריה וגיליתי כמעט ברגע האחרון דברים מפי המעטים שעוד יכולים לספר עליה. מצאתי גם מכתב שסבא שלי כתב לה בגרמנית. המסכנה שכבה בהדסה הר הצופים, כי בשנת 1947 הקרנות נגד סרטן היו רק בהדסה הר הצופים, וזו היתה תרופה מהפכנית. שלא עזרה. היא שכבה לבדה כמעט שלוש שנים בחדר, כמעט בלי מבקרים, (באותו מכתב סבי מספר שאי אפשר יותר לבוא ולצאת מירושלים אלא בשיירות. בפעם ההיא שבא לבקרה זה לקח יומיים ושלוש בנות קטנות נשארו לבד בבית). בלי לראות את בנותיה, ועל כל אלה הצער שגרם את השתיקה ואת הדיכאון ואולי אף הביא עליה את הסרטן, הצער על כל בני משפחתה שנשארו שם, שהובלו לאושוויץ ונספו.

אמא שלי הלכה רק פעמיים במשך השנים לקברה של אמה, אשר בבית הקברות הצבאי הראשון של רחובות. דאגה לנקות את הקבר ולצבוע את האותיות שדהו אבל לא בכתה.

אמא שלי קראה את כתב היד של הספר "בלחש" שבלה אמה היא הגיבורה שלו. עכשיו היא ידעה מי היתה אמא שלה. והשנה, שבעים שנה לאחר שהלכה בלה לעולמה, ביקשה אמי, שביום הולדתה ה-83 אעלה איתה לקבר אמה. על המצבה ראיתי בפעם הראשונה השנה, נחרתו המלים: לזכרה ולזכר כל בני משפחתה שנספו בשואה.

דורית זילברמן צילום טניה מג'ר

אמא שלי קרסה לפתע, התיישבה על האבן שממול. לאט לאט היא התחילה לדבר, או אולי הילדה הקטנה, הפנימית, היא שדיברה: אני שומעת את קולה, אמרה הילדה הפנימית. אני זוכרת אותה מדברת. אולי אני לא זוכרת מה היא אמרה אבל אני זוכרת שהיא דיברה אלינו ביידיש ואנחנו הבנו כל מילה. מכל השפות שהיא למדה עברית היא כבר לא קלטה. כבר לא היה לה כוח לעוד סיבוב עת גידלה שלוש בנות בעוני ובדלות, הפילה תאומים וביכתה את משפחתה.

אמא ישבה מול הקבר ובכתה. בפעם הראשונה לאחר שבעים שנה היא בכתה על אמא שלה.

 ** זילברמן היא סגנית יו"ר אגודת הסופרים ויו"ר מאזניים, זוכת פרס היצירה לסופרים עבריים ופרס היצירה על שם לוי אשכול, סופרת, חוקרת ועורכת דין. עמוס עוז העריך מאוד את כתיבתה כבר מתחילת דרכה, כתב מילים טובות על הכל, והספר החדש שלה הוא הספר האחרון שקרא לפני מותו, וגם עליו כתב: "מזמן לא קראתי ספר כה מקורי… זהו ספר חתרני על שושלת נשים לוחשות לחשי כשפים". מבחינתה, הספר עוסק ביכולות הריפוי של נשים. אז קראו לזה כישוף והעלו אותן על המוקד בימי הביניים, אבל אלה שניצלו ילדו את אלה שממשיכות כאן להוביל את קורות העם דרך ה"הרסטורי"/"היא-סטורי" בשונה מה"היסטורי" המכונה "היז-סטורי". זילברמן רואה עצמה בתור הנכדה של המכשפה שלא הצליחו לשרוף, וכותבת את ההיסטוריה כדי לתקן.

"בלחש", ספרה ה-20 של דורית זילברמן, רואה אור בימים אלו בהוצאת ידיעות ספרים.

כריכה ספר "בלחש" צילום מסך