מאת: עודד רונן
כשהוזמנתי ליצור עבור להקת הבלט פלאון צוויקאו בגרמניה הייתי מאוד מופתע. פלאון הייתה מאוד דומיננטית בילדותי. מחצית מבני משפחתה של אמי עלתה לארץ בעליה הציונית מפלאון, גרמניה בשנות ה-30. אלו שנותרו מאחור, נלקחו לאושוויץ ונרצחו, 17 במספר.
הרגשתי תמיד ניתוק מזה, אולי זה בגלל שהשואה עצומה לעיכול, ואולי בגלל שלא היה אפילו ניצול אחד במשפחתי שיספר ודרכו להתחבר לאלה שלא כאן. לכן, קשירת היצירה לנושא שורשים נראתה לי לא קשורה ואפילו כפויה במקצת. אז החלטתי להתחיל ליצור בנושא חברי הלהקה, שמורכבת מרקדנים מכל העולם (מאוסטרליה והמזרח עד כל אירופה) מבלי להתייחס לנושא. הקל עליי שכולם מדברים אנגלית ולא גרמנית, כמעט הרגיש לי שאני דווקא שם כמין צירוף מקרים ותו לו.
עשיתי סיור בפלאון. בתי המשפחה כבר לא קיימים, אך יש בית קברות יהודי קטן והצלחתי לאתר את הקברים של סבא רבא רבא שלי וסבתא רבתא רבתא שלי, לאתר ובעיקר להרגיש. משהו התחיל לחלחל בתוכי. אני חייב לציין שמההתחלה הרגשתי מוזר בפלאון. ידעתי כבר קודם שמדובר במעוז הימין הקיצוני בגרמניה אבל הגעתי לשם אופטימי, כזה אני.
מהר מאוד הרגשתי את זה בחנויות כשלא ששו לתת לי שירות, שמעתי סיפורים של הרקדנים, שהכהה מבינהם נעצר תכופות לתשאול ע"י שוטרים. נזכרתי בפעמים שאני רואה את זה בארץ. בהסתות שאני רואה בישראל, בארה"ב כלפי זרים, כלפי הומואים. מתי יש לגיטימציה, אפילו קטנה ביותר, לקטלג אנשים? הבנתי שזה מה שאני רוצה להגיד, שאת זה אני רוצה להביא לבמה, אז הבאתי את זה מולם, לרקדנים. ביקשתי שיקראו את אדמה חדשה מאת אקהרט טולה על האגו הקולקטיבי, על טירוף קולקטיבי ואיך הוא מתפתח.
על גאווה לאומית, על להיות עליון, על המום בו מתחיל להיווצר ה-"הם" ו-"אנחנו". הדבר הזה קיים בכל מקום, והשואה הייתה ההגשמה הקיצונית של זה. התחלנו לדבר על זה: על חוויות שלהם, על אפליה שחוו, שנאה שחשו, אשמה אם באו ממקום שזה מתקיים בו והתחלנו לעשות אימפרוביזציות מוסרטות בווידאו בהן היה להם מותר להתחבר לצד האפל שלהם.
ידעתי שלא אצליח ליצור אפלה כזו לבד, שיש פה משהו שייצא רק כשנלך לשם, הם ואני ביחד. ובאמת התחלנו – המטרה- להחפיץ את האחר ולתת לזה להתגלגל. המשימה באלתורים הוגדרה בכל פעם: להיות הבולט והמשפיע ביותר, לא לתת לאחר להיות חלק מהחברה, לבטל את כל מי שאינו כמוך, לגרום לו להיעלם.
רקדנים מצאו עצמם קורבן בסצנה מטורפת, ובסצנה אחרת תוקף ללא מצפון. חלקם נשברו בשלב הזה של התהליך. לפעמים שנאתי את עצמי שאני מביא אותם לשם. דרך האלתורים האלה גיליתי לחרדתי, שהסוד הוא – מומנטום. הכללה על יחיד או קבוצה, טפטוף שלה בעקביות מחושבת, ונפתחים שערי הגיהנום. המומנטום טס, האי שפיות הקולקטיבית מתגלגלת, ואז השואה, על נוראיותה, נראתה מאוד עקבית כולל חציית הגבול של להיות אנושי. הייתי חייב לגלות איפה זה קרה בשנות ה-30 בגרמניה. איך הם ייצרו את אי השפיות הזו.
ראיתי מאות סרטים. הרגשתי חולה כשראיתי אותם, ולא דילגתי על אחד שחשבתי שיוכל להיות רלוונטי. הסרטים לא היו על הזוועות, אלא על הטפטוף הפסיכולוגי: אנשים על אנושיים ומושלמים – תינוקות בלונדינים יפהפיים, ילדות שעושות פליק פלאק, נשים ספורטיביות רצות. היהודים – סרטי אנימציה בהם הם חרקים, בעלי אף גדול, גונבי כספים, בעלי כנפיים החודרים לכל מקום.
התגייסות לרייך השלישי – בני נוער בהיטלר יוגנד צוחקים, גאים להיות חלק, באווירה שמזכירה את הצופים. עצרות הענק של עשרות אלפי אנשים מול היטלר. הדר, עוצמה, תיקון להשפלה שעברו כעם אחרי מלחמת העולם הראשונה. מבחינה אמנותית הכול עשוי עם טובי הבמאים, הפסיכולוגים, האמנים והמוזיקאים.
כשראיתי את זה הבנתי, איך זה בעצם אפשרי. כמה זה מדבק.
לקראת סוף המופע מוקרנות תמונותיהם של קרוביי על המסכים. פעם זאת הייתה העיר שלהם, הסתובבו באותם מקומות כמוני. היו ימים שזה כל מה שחשבתי עליו, וזה שיגע אותי. 3 שניות על מסך הוא כל מה שנותר מהם.
בשלב הזה יש בכי רב באולם. קשה לי להישאר מאופק כשזה קורה, במיוחד בהופעות שהוריי נכחו בהן ולא ידעו לפני על התמונות שיוקרנו. לקראת סוף המופע, הרקדנים ניגשים לקהל היושב ומובילים אותם החוצה. בהתחלה חשבתי שכשהצופים יבינו את המהלך, הם יצאו לבד אבל הם מחכים לתורם, מחכים שמישהו יבוא ויחזיק להם את היד.
זו מראה נוראית של ההיסטוריה האנושית, היד היא יד תומכת, אין בה טיפת האשמה. לאחר יציאתם, הבמה נותרת לבנה. כמוה התפאורה הלבנה, התלבושות הלבנה של הרקדנים.
זהו הדף הלבן שהיה קיים תמיד. דף עצירת המומנטום, זמין בכל עת. מבחינתי זהו המסר העיקרי של היצירה. בכל רגע ניתן לכבות את המומנטום, ניתן לבחור לראות את מי שמולנו כאדם בלבד, בדיוק כמונו.
[youtube zpnafir-HOA]
**להקת הבלט של פלאון תציג את "בתי הזכוכית" בשמונה מועדים שונים בחודשים מרץ- מאי