מארי אנטואנט- הפמיניסטית הדעתנית הראשונה
אני אוהבת את מארי אנטואנט. כולנו אמורות לאהוב אותה. ולא, היא לא אמרה "אם אין לחם, שיאכלו בריוש". זאת סתם עלילת דם. הנערה האוסטרית, בתה של מלכת אוסטריה, יועדה למלך צרפת לואי ה-16 כחלק מעסקה פוליטית של חיבור אימפריות. כבר בילדותה נשלחו שליחים צרפתים כדי לוודא את "כשירותה" של הכלה וגילו שהשיניים של מארי הצעירה עקומות. בצו המלך, שברו לה את כל השיניים ללא הרדמה ובנו לה חיוך חדש- אפרופו לסבול כדי להיות יפה וראויה להתחתן עם בן של מלך.
מארי אנטואנט הצעירה הגיעה לממלכה וגילתה שבעלה לא מתפקד. למרות זאת, האשימו דווקא אותה בכך שאין להם ילדים. בחצר ארמון וורסאי התלוננו שהנערה הצעירה מסרבת ללבוש מחוך לוחץ ובגלל זה היא לא מצליחה להכנס להריון. אבל כל זה לא עניין את מארי אנטואנט. היא רצתה לרכוב על סוסים כמו הגברים. לכן לבשה כותונת לילה לבנה ועיצבה לעצמה מעיל רדינגוט שבחלקו העליון נראה כמו מעיל צבא גרמני ובחלקו התחתון הוא מתרחב מעל שמלת קרינולינה. כך עלתה על הסוס. מה זה אומר? בערך שנסיכה של היום תעלה לרכיבה על סוס בתחתונים ובחזיה.
מארי אנטואנט הכניסה לאופנה את הסרט השחור על הצוואר, כדי להדגיש איבר שנחשב אירוטי באותה תקופה (לצד קרסוליים ומרפקים). אחרי שראשה נערף על הגליוטינה, נשים, לאות הזדהות, קשרו לצווארן חוט אדום לזכרה של מלכת צרפת פמיניסטית במיוחד עם חוש אופנה מפותח.
מריאן- חופשיה, שוויונית ואחות
בצרפת הכל נשי: צרפת היא נקבה, אמא גדולה, מגדל אייפל היא נקבה בצרפתית, וגם הסמל של האומה הצרפתית, "מריאן", היא אישה, מעין וונדרוומן, שמסמלת תבונה וחירות, חופש ושוויון.
המריאן קיבלה את תפקידה כסמל לאומי במהפכה הצרפתית ב-1978, למחרת נפילת הבסטיליה. המהפכנים מצאו לנכון לבחור בדמותה של אישה כסמל החירות של העם. היו לה אז שתי גרסאות- של אישה צעירה בעלת הבעה נלהבת, חשופת שד אחד שסימל עממיות ותנועה, ושל אישה מבוגרת ורצינית, בשמלה ארוכה וצנועה שמכסה את כל גופה ומייצגת את העמדות המתונות של האצולה. בשני המקרים מריאן חבשה לראשה מצנפת אדומה. בסופו של דבר, דמותה של מריאן הצעירה הופיעה חשופת חזה בציורו של אז'אן דלקרואה "חירות מובילה את העם", כשהיא נושאת את דגל הטריקולור ועומדת גאה במרכז הציור. שחקניות ודוגמניות רבות נכנסו לדמותה של מריאן ובהן בריז'יט בארדו, קתרין דנב, לטיסיה קסטה ואינס דה לה פרסאנז'.
קוקו שאנל- והשמלה השחורה הקטנה
מעצבת האופנה מדמואזל קוקו שאנל, או מדמואזל שאנל, בשבילכן, גדלה אצל נזירות, שלימדו אותה לתפור. לימים, היא הפכה את "שאנל" למותג שצבעיו הם צבעי בגדי הנזירות- שחור ולבן. שאנל התחילה את הקריירה כמעצבת כובעים. אחד המאהבים שלה פתח עבורה חנות בעיר הנופש דוביל, על שפת הים, לשם הגיעו נשות צרפת העשירות ותיירות נלהבות. הם התלהבו מעיצוב הכובעים ומהמעצבת בעלת המראה הנערי, ובמהרה שאנל החלה לעצב גם בגדים. אילו בגדים? בגדים נוחים. היא צפתה בדייגים שנכנסו לסירות עם שחר וראתה את חולצות הפסים שלהם. היא עלתה על סוס תוך שהיא רוכבת עליו לבושה בחליפה ועניבה. שאנל גם ביטלה את השימוש במחוך, אותו החשיבה ללוחץ ולא נעים, ושיחררה את הנשים ללבוש בגדים מתנופפים ונוחים, כמו אלה שלבשו הגברים. "רוצות ללבוש חצאיות?" תהתה מי שהפכה לאט למעצבת מובילה ואשת עסקים. "לבשו חליפת חצאית מבד טוויד. החלק היקר ביותר בבגדים של שאנל הם הכפתורים, שעשויים בעבודת יד ונקראים "שאנליזנים".
שאנל עודדה נשים לשמוח- היא חשבה שכל מה שאישה צריכה זה שמלה שחורה קטנה וחיוך. "חייכו מדמואזל", היא נהגה לומר, משום שחשבה שחיוך הוא התכשיט היפה ביותר של האישה.
** הכותבת, ד"ר מאיה גז, התגוררה בפריז במשך עשור, שם היתה כתבת לייפסטייל. מאיה היא מומחית לתרבות צרפת ומרצה על אורח החיים הצרפתי. היא תקיים הופעת "הומאז' לשאנסון הצרפתי "עם זמרת האופרה אירית שטרק והנגן אורי שרלין, ב- 12.9.2019 בשעה 19:30 בבית השחמט בתל-אביב.
