כמדי שנה ביחד עם חג הסוכות ואותות החורף, מגיע פסטיבל חיפה ומציע לקהל הרחב לקט סרטים שנבחרו בקפידה, בשלל קטגוריות; בינלאומי, עלילתי, תיעודי, יהודי ועוד.
כמדי שנה, אני מוצאת את עצמי במערבולת הזמן- דילוגים בין החגים, לא מספקים את הזמן לצפות במכלול ושוב, אני נדרשת לדוג, סרטים בודדים לסקירה אחת, ולהגיד לעצמי, בלי להתחייב, שאולי בזמן הפסטיבל עצמו יהיה זמן להשלמות… ההשלמות מניסיון מגיעות, לבסוף, במהלך השנה, כשהסרטים יוצאים להקרנות שוטפות. אבל הפסטיבל עצמו, נותר אינדיקציה לא רעה לאיזו שנה צפויה לנו בקולנוע.
את פסטיבל חיפה הבינלאומי ה-35 שיתקיים החל מה-12.10 ועד ה-21.10 יפתח השנה הסרט פורד נגד פרארי, בבימויו של ג׳יימס מנגולד ובכיכובם של זוכי האוסקר מאט דיימון וכריסטיאן בייל. הסרט מגולל את סיפורם האמיתי של מעצב המכוניות קרול שלבי והנהג הבריטי קן מיילס שנאבקו יחד בהתערבות תאגידית ובחוקי הפיזיקה, בניסיון לבנות מכונית מרוץ מהפכנית עבור יצרנית הרכב פורד.
בקטגוריות הבינלאומיות יוקרנו סרטים רבים ומעוררי השראה, הבולט בהם שנות חיינו היפות סרטו החדש של הבמאי הצרפתי קלוד ללוש, שמהווה סרט המשך לקלאסיקה גבר ואישה ומשתמש בחוויית האהבה הבלתי נשכחת, הזיכרון מול תחושת ההחמצה והרצון לממש את מה שעוד אפשר. ללוש יקבל במסגרת הפסטיבל פרס מפעל חיים.
גם בקטגוריה הישראלית, מרבית הכותרים מסקרנים בהחלט. בחרתי לארוז עבורכם בסקירה, חמישה סרטים מתוך המכלול, שלושה מהקטגוריה העלילתית ושניים מהקטגוריה התיעודית. כתבתי בקצרה, על אף שניתן היה להרחיב הרבה יותר על כל אחד מהם. אני מקווה להספיק ולהשלים סרטים נוספים מהקטגוריה הישראלית, אם לא במהלך הפסטיבל, עם צאתם לאקרנים.
לידה (ירון שני)
סרטו השלישי בטרילוגיה של ירון שני, זוכה פרס אופיר על בימוי עיניים שלי, מחזיר אלינו את הדמויות מעוררות החרדה אבל הפעם מזווית שונה. החלק שנפתח בהפלה נוספת של אביגיל (סתיו אלמגור, שמשחקה בחלק הזה של הטרילוגיה, מגיע לשיאו), מנסה להרות לרשי- בן זוגה מנישואים שניים (ערן נעים, זוכה פרס אופיר על משחקו בחלק השני של הטרילוגיה, עיניים שלי). בשוט הפתיחה, ממקד לנו שני את המצלמה מול פניה המיוסרות, משרטטת את הסבל והייאוש של האישה שמולנו, שממוקמת בין שני גברים, נוכח דיבוריו המלומדים של הרופא והניסיון של רשי לתמוך בה- נראה שהדיבורים מרוקנים אותה לחלוטין וסוחטים עוד ועוד את הצבע מפניה. המצלמה נדמה כמופקרת מול פניה, ומתוך חדלונה, אנו עוברים לבית- שם רשי מנסה להגביל את בתה של אשתו, יסמין, בכוחנות אלימה, שכבר פגשנו בעיניים שלי, ולמקום העבודה שלה- בו היא מטפלת בקשישים סיעודיים במצבים מורכבים. מהר מאוד ודרך המפגש עם יעל- מיילדת ומטפלת, שמביאה עם אחותה נעמה את אביה למעון הקשישים, אנו מתוודעים לסודות אפלים מהחיים, שמחלחלים למציאות של שלוש נשים שנדחפות לקצה.
שני בוחר ביצירה זו, להעמיק בזווית הנשית של הסיפור והגורל. התוצאה כמו בסרט השני בטרילוגיה, לא קונבנציונלית, כשגם הפעם, מצליח שני, לארוג דמויות אמתיות לגורלן, תוך התחקות אחר משוואת הביניים. לעבודת הבימוי שלו טון וקצב ייחודיים וחפים ממלאכותיות והבחירה שלו ללהק אנשים ונשים ולא שחקנים/שחקניות- ליהוק נון קאסט- שחודר אלינו גם מקאסט הניצבים (קשישים מטושטשי פנים ותינוקות) מצליח לספק אותנטיות חפה מזיוף, כשגם הפעם, מדובר ביצירה שמשאירה את הצופה דרוך רגשית, לאורכה ולרוחבה. מתוך הצפייה בחלק השלישי, ניתן להכיר בכך, ששני שרטט מציאות חיים שלמה ובחן אותה, באמצעות הגיבורים ובאמצעות השאיפה לחקור את נסיבות החיים, הלידה והמוות. אך העבודה עמוקה וקשה יותר כשעל החלקים להשלים זה את זה לכדי תמונה שלמה. ללא ספק, נעשתה כאן עבודה שבמכלול שלה מתעוררות המון שאלות ותהיות אוניברסליות ופילוסופיות שהופכות את הצפייה לדינמית ומאתגרת.
*שלושת חלקי הטרילוגיה (ערום, עיניים שלי, לידה) יוקרנו במסגרת הפסטיבל בקטגוריה העלילתית.
המחשמלים (בועז ארמוני)
אם בא לכם לצחוק ולקבל ים של נוסטלגיה בתוספת בדרני העילית הישראלים, לצד זמרים אהובים, תשמרו מקום לקומדיה הרעננה הזאת.
״כשהיינו צעירים, זה היה מזמן, לכל אחד מאיתנו היה את החבר שידע שני אקורדים בגיטרה, כאילו היה מינימום שמוליק קראוס… במקלט השכונתי היו נאספים כמה חבר׳ה וקוראים לעצמם להקה״. בהדרגה מכניס אותנו קולו של מיקי (צביקה נתן), בין מדי צה״ל לטישרט עם דגל אמריקה (שניהם יחזרו ויופיעו במהלך הסרט- בת חיילת והחלום האמריקאי), אל הנוסטלגיה של שנות ה80 בה הוא תקוע עד היום. אבל בין קלטות הסליל שנכחדו מהעולם ונערמו, ברכב הוואן הצהוב עליו מרוסס בגרפיטי עם סטייל, ״המחשמלים״, הוא מתגורר אחרי שדליה והוא נפרדו. את החלומות של כולם החליפו המשכנתא והמשרד וכעבור 30 שנה, הלהקות האלו נעלמות, חוץ מלהקה אחת, ה״מחשמלים״, שעומדת בלב הסיפור, ואיכשהו הצליחה לשרוד בזכות מיקי.
חברי הלהקה בהווה, עובדים בעבודות אחרות לגמרי, אבל שומרים את הפינה שלהם ללהקה, בביצוע חלטורות לילה, במלון הגושרים. את החבורה וכל מי שסביבה, בזמן הווה, מגלמים מיטב הבדרנים הישראלים (צביקה נתן, שרון אלכסנדר, יגאל עדיקא, אורי הוכמן, טל פרידמן, אלי יצפאן). מפה לשם הלהקה מתגלגלת בעל כורחה, ומגלגלת לתוכה דמויות נוספות, לאפיזודת אירועים שבמהלכן מצטרפת אל ההרכב, אנה לב, זמרת צעירה על כסא גלגלים. ההומור בסרט שופע ונותן קצת הצצה על סצנות המועדונים הישראלית (ד״ש משושקה שמופיעה בסרט בהופעת אורח) והזמרים הישראלים (כולם עובדים על משהו ולא יכולים לספר) שמיקי פוגש במהלך הלוויה (לא נגלה של מי), שמגיחים בה, בתפקיד עצמם, שימי תבורי, דפנה ארמוני וסי היימן. משם הדברים כמובן הולכים ומתגלגלים (תרתי משמע). התוצאה היא קומדיה כתובה ומבוימת היטב, ייחודית בסצנת קומדיות הקאלט הישראליות.
* המחשמלים יוקרן בהקרנת בכורה במסגרת הפסטיבל.
בשורות טובות (ארז תדמור)
סרטו החדש של ארז תדמור בשורות טובות הוא בשורה טובה לעשייתו המקצועית ולנו כקהל שמכיר את יצירותיו הקודמות. בסרט אישי וכנה, הוא מצליח ליצר נרטיב גברי לסיפור הפוריות, תוך כדי טיפול נכון במנעד הרגשי הנפיץ והנשי והדינמיקה הבינ-זוגית. לירן וטלי (רועי אסף ונלי תגר) הם זוג שרוצה ילד. אך כבר מהפתיח לסרט, אנו מבינים שהמסע הזוגי שלהם מאותגר, בניסיון להרות. והמסע הזה, יכול להיגרר לבאנלי אבל הוא נשען על המון כאב. הסרט חושף את כל הקלפים, בתהליך ,שנראה פשוט למדי, אך למעשה טומן בתוכו, ייאוש ואף השפלה. האם יש לאהבה מקום כשהיחסים מתוחים והאופק לא נראה? בשפה וויזואלית קולחת מצליח תדמור, להבנות מערכת יחסים דינמית ולספר סיפור מנקודת התייחסות אישית, שעוברת בפריים.
אם תרצו, המיניות מתחפצנת לכדי מטרה ובעדינות, מתוך הניסיונות הכושלים, הוא מחלץ את הכאב ומעניק לנו הצצה ריאליסטית, כואבת ושופעת הומור וסרקיזם עצמי בו זמנית. נקודת האחיזה של אסף ותגר כזוג, מצליחה ליצר רצף אירועים וטוויסטים מהקליל לכואב (״אין הורמונים לגברים?״) כשסד הלחץ הסביבתי גובר והזוגיות נדרשת לדחיסות יתר. נלי תגר עושה כאן את אחד מתפקידה המרשימים בקולנוע והליהוק לצד רועי אסף, מצליח ליצר מערכת יחסים בעלת ייחודיות, בהקשריה היחסיים, הדיאלקטיים והאסתטיים ובהבנייתם, באמצעות המצלמה. גם יתר הקאסט מצליח לעשות זאת, עם אלי גורנשטיין, רמי הויברגר, אוולין הגואל ואחרים.
* בשורות טובות יוקרן בפסטיבל בקטגוריה העלילתית
תעלומת הספר השחור (בוריס מפציר)
בוריס מפציר, דוקומנטריסט ותיק ובוגר המחזור הראשון של החוג לקולנוע באוניברסיטת ת״א, פותח בסרטו החדש את אחת הפרשיות המסתוריות והפחות ידועות בכל הנוגע לשואת יהדות בריה״מ.
הסרט שנפתח בקריינות עם מבטא כבד יחסית, של מפציר עצמו, חושף עבודת תחקיר מעמיקה שארכה חמש שנים. מפציר, שאסף עדויות ושזר סיפור ייחודי בתיעודו, צילם בכ100 ערים, מהים הבלטי ועד הים השחור, סיפור שמחזיר אותנו לאחת התקופות הטעונות והמורכבות בהיסטוריה. גם את מפציר עצמו, כמו את הצופים, מלווה בתחילת הדרך, תחושת תסכול, שמה הוא משחזר את הידוע. אלא שמהר מאוד, אנו נחשפים למאגר עדויות חדשות ומטלטלות, על היהודים הסובייטים שנרצחו בשואה, מאגר שהיה אמור להתפרסם במוסקבה וכלל מאות עדויות מהיקף גאוגרפי חסר תקדים, תחת הכיבוש הגרמני. לאוסף העדויות הזה ניתן השם ״הספר השחור״. אך בהחלטת השלטון הסובייטי הספר נגנז וכל התיעוד הוסתר לשנים רבות בארכיון סגור. מפציר מנסה לברר למה זה קרה וכיצד העלמת העדויות השפיעה על זיכרון השואה בבריה״מ ועל זהותם הלאומית של היהודים הסובייטים, כשברור שלסטלין היה מניע חזק, למנוע את פרסום הספר.
מפציר מגולל את סיפורו של הספר השחור, שאילו ראה אור היה משנה עבור כולנו את התמונה, את תפיסת האנטישמיות המודרנית ואת הידוע לנו על חיי היהודים בברית המועצות בתקופת המלחמה. דרך ראיונות עם היסטוריונים בעלי שם בארץ ובעולם, וכן קרובי משפחה של אנשים שהיו מעורבים באירועים, בוריס מפציר עונה על שאלות שהתשובות להן משלימות את התמונה הרחבה הן של שואת העם היהודי והן של העלייה הגדולה מברית המועצות. תעלומת הספר השחור חושף את ההעלמה המכוונת של שואת היהודים בברית המועצות, את האופן בו השואה העצימה את האנטישמיות המודרנית שפגעה ביהודים סובייטים גם אחרי 1945, ואת התהליכים שהביאו לסופו של הרומן היהודי-סובייטי ולהגירה המסיבית של יהודים מברית המועצות.
הצילום של רון כצנלסון, מצליח להוסיף נופח של מסתורין באמצעות פוזיציות מעניינות של המצלמה וחיתוכי עדשה בצילום הפרופיל של המרואיינים. ביחד עם פריימים עמומים ופיינלים כהים, נוצרת תחושה של תעלומה היפר ריאליסטית, שתורמת לתחושת המסתורין והסקרנות שלנו ,כצופים, שהופכים במהלך הצפייה לחוקרים. עיצוב האנימציה, המרשים אף הוא, משלים את תמונות הזיכרון והשחזור. התוצאה, יצירה מהודקת ורבת עוצמה.
* תעלומת הספר השחור יוקרן בפסטיבל בקטגוריה התיעודית.
אנדרגראונד-בלט (לינה צ׳פלין)
סרטה הדוקומנטרי החדש של הבמאית הוותיקה לינה צ׳פלין, מכניס אותנו בהדרגה, דרך החלל וקונסטרוקציית הצבעים, למפגש עם עולמה של נדיה, מורה לבלט קלאסי ומנהלת הסטודיו לבלט קלאסי, שממוקם באצטדיון טדי, מתחת למגרש הכדורגל.
צ׳פלין מנסה באמצעות המעקב אחרי נדיה, לאתגר בין התרבות הרוסית והישראלית, כשהאחת מסמלת את הנרטיב של הבלט המסורתי והשנייה את הנרטיב של הכדורגל המקומי ואוהדיו. בין הפופולרי הרועש, לשקט, בין הגלוי לסמוי מהעין, נפרש סיפור הקמת הסטודיו לבלט וסיפורן של אם ובת- נדיה ואמה טימופייבה- שהייתה רקדנית מפורסמת- פרימה בלרינה בבולשוי במוסקבה. ״אמא שלי הייתה מאוד מיוחדת, היה לה שיגעון בראש… היה לה קול פנימי שאמר לה שהיא חייבת להגיע לירושלים״ מעידה נדיה ומציינת שהמעבר לירושלים היה התאבדות מקצועית אבל האם התעקשה, שהיא רוצה להיות קרובה לא-לוהים. המפגש של נדיה עם רקדני העתיד- תלמידיה בסטודיו, יוצר תמונת מצב תרבותית, ייחודית ומדויקת. ובסרט מינימליסטי, מצליחה צ׳פלין למתוח עולם שלם ולעורר שאלות.
* אנדרגראונד-בלט יוקרן בפסטיבל בקטגוריה התיעודית.
לתכנית הפסטיבל המלאה ומועדי ההקרנות לחצו כאן
