כנשות תקשורת, אנחנו הנשים שעובדות בסלונה מתמודדות מדי יום עם סוגיות של מהי האמת. האם המידע שנחשפנו אליו בהודעה לעיתונות או בפוסט בפייסבוק הוא אמת? האם האמת הזו סובייקטיבית או חלקית? ואנחנו לא היחידות כמובן. כל קורא, גולש, כל אזרח מתמודד עם שאלות דומות כשהוא מביט על העולם סביבו. בכל מה שקשור למציאות הפוליטית בארץ ובעולם, השקר נוכח דרך קבע. הקושי לברור את האמת ולהתמצא במפת האינטרסים מתיש את כולנו.
כך שאולי לא במקרה בחרנו לאוורר את עצמנו ולעשות טיול לחיפה כדי לצפות באשכול התערוכות המצוין "fake news". לפעמים צריך להרים את הראש מהעבודה השוטפת ולהסתכל על הדברים דרך משקפת רגשית, אסתטית ואמנותית המאתגרת לא פחות מזו הטקסטואלית.
כ-50 אמנים ישראליים ובינלאומיים מוצגים בחללים של שלוש קומות המוזיאון בחלוקה לתערוכות משנה תחת התימה של עיסוק באמת-שקר, גבולות האשלייה, זיוף ועוד. גולת הכותרת היא כמובן מקבץ עבודות קטן של דמיאן הירסט. בסה"כ 15 מוצגים הנותנים טעימה מדגמית ופצצתית לתערוכת הענק (190 מוצגים!) של הירסט שהוצגה לפני שנתיים בביאנלה בוונציה -"אוצרות הספינה הטרופה שלא-תיאמן", פרויקט מדומיין ופנטסטי המתעתע בצופה המתקשה להחליט עד היכן מגיעה הבדייה ואולי בעצם קל לנו יותר לעכל שזו אמת.
המוצגים בתערוכה הם ממצאים הארכיאולים כביכול שנשלו ממצולות הים ומהווים אוסף אמנות עצום מכל התקופות ההיסטוריות הידועות לאנושות שהיה ברשותו של אספן קדום ונעלמו כשהספינה שקעה בלב הים ההודי. הירסט שנחשב לילד הרע של עולם האמנות יחד עם היותו חביב הטייקונים, השקיע בפרויקט כולו סכום המוערך בכ-65 מיליון דולר וקשה להישאר אדישים כלפיו.
למרות שהירסט לוקח את מירב תשומת הלב, התערוכה כולה מעניינת, מסקרנת ומעוררת מחשבה. הנה עוד כמה עבודות שהשאירו רושם על נשות סלונה:
יסמין לוי בחרה בעבודה של כריסטינה דה מידל
מהי האמת ומהי השקר? הזיוף נע בין שני הקטבים ביום יום שלנו בערמומיות בלתי נראית לעין. כותרות העיתונים חסרות משמעות מבלי שנשתול בתוכן את הפחדים, הדעות הקדומות, הסטיגמות והכמיהות שלנו. התצלום לפנינו דיבר אלי כי ניכר בו כיצד נייר העיתון נזרק הצידה, מקומט כמו עור פנינו בעתיד רק כדי שנוכל להכיל למחרת עוד ועוד מאותו מידע שחלקו יחלחל פנימה ורובו ישאר על הרצפה. לפעמים, בין האמת הגלויה לשקר הנסתר יש לנו רגע לחשוב על המשמעות של הכל ולא באמת לדעת כלום.
גלי דוידזון סגל בחרה בעבודה של להב הלוי
אחד החללים בתערוכה מוקדש למעמדה של הכרזה בעידן האינטרנט. היום אין גבולות ברורים בנוגע למה מותר לפרסם והיכן, והכרזות המסורתיות מקבלות פרשנות עדכנית, מהירה וזמינה אונליין. הכרזה משמשת, בין היתר, ככלי לביקורת חברתית ופוליטית ואחת הדמויות הנפוצות בשימוש בכרזות מחאה בשנים האחרונות היא דמותו של הנשיא דונלנד טראמפ, שהפך למעין "נער פוסטר", ולא במובן הטוב של המילה. טראמפ מייצג, בין היתר, אמירות שקריות, מסולפות או מזויפות ונחשב בעיני רבים לסמל ה"פייק ניוז" והמציאות הפוליטית בה אנחנו חיים היום. בין המייצגים שמציגים את דמותו ואמירותיו של טראמפ בדרכים שונות, ניתן למצוא בתערוכה כרזות מתוך סדרת fake של להב הלוי שעשה שימוש במילה fake ויצר וריאציות חדשות למטבעות לשון ומשפטים מפורסמים.
נסטיה אסטפייב בחרה בעבודה כרמן דוברה-המטנר
הפרוייקט תיעד תוכנית שנקראה "דרמת הישרדות", בהשתתפות קהל, שהתקיימה באתר שהיה בעבר בונקר סובייטי ליד וילנה, בירת ליטא. במסגרת התוכנית שחקנים הציגו חיים טראומתיים בתקופת הקומוניזם עבור תיירים מקומיים וזרים. המבקרים עברו באופן מודרך מהלכי תעמולה, חקירות קג"ב, בדיקות רפואיות בסיסיות, נטילת טביעות אצבע, הדרכה צבאית, קנייה בחנות סובייטית ואכילת ארוחה קומוניסטית טיפוסית. במסגרת התוכנית נשמר האיזון בין התוקפנות המיושמת על המשתתפים לבין הרגעים שבהם המתח הופג. הדבר נועד כדי להימנע מלהפוך את הפרוייקט לעוד "ניסוי סטנפורד". במקום להחיות מחדש את הזוועות האמיתיות של העבר הסובייטי, התוכנית "דרמת הישרדות" מציגה היסטוריה בדיונית כדי להדגים את מערכת היחסים התיירותית שלנו עם העבר ואת הפיכתו למוצר צריכה.
הפרוייקט מעניין כי הוא מתכתב עם תרבות ה"ריאליטי" של ימינו. בתוכניות "הישרדות" ו"האח הגדול", למשל, המשתתפים עוברים לעיתים חוויות לא נעימות ואף מסוכנות (רעב, משימות פיזיות ונפשיות קשות, משטר קפדני, חשיפה גופנית ורגשית) למען בידור הצופים והעלאת הרייטינג. הגבול בין דמיון למציאות מטושטש וקשה להבדיל מתי מדובר בהתנהלות אמיתית ומתי זו רק הצגה. כמו כן, הפרוייקט יצר "גלוריפיקציה" של משטר סובייטי והפך אותו לחוויה מהנה וקלילה. כך גם בעקבות הסדרה "צ'רנוביל", אשר תיארה זוועות שאף אדם לא היה מאחל לשחזורם, אנשים רבים נסעו למקום המאורע והצטלמו על רקע עיר הרפאים בשביל "לייקים" באינסטגרם תוך ניתוק מוחלט ממה שהמקום מייצג.
קרין שור רימוני בחרה בעבודה של רונית ברנגה
בעידן של הפצת מידע אינסופי ברשתות הדיגיטליות, כבר לא מדובר ב"אוזניים לכותל", אלא בהפצה אקטיבית של מסרים שבינם לבין האמת העובדתית, לא בהכרח יש קשר. האומנית הגדירה את המיצב כ"מם אינטרנטי שמשתכפל ומתפשט, לעיתים כמו וירוס". זה מטריד בדיוק כמו שזה נשמע ובעת ובעונה אחת, יפה כמו חירות ההמונים.