ביקורת הסרט: "החבר דב"

סרטו של ברק היימן מתעד את פעילותו האקטיביסטית של דב חנין, בעיקר בחמש השנים האחרונות, במסגרת פעילותו כח״כ ועד לפרישתו

הרבה דברים אפשר לכתוב על החבר דב סרטו החדש של ברק היימן, אבל יש סרטים שתעלולי הכתיבה לא יכולים להם. הסרט שמתעד את פעילותו האקטיביסטית של חנין, בעיקר בחמש השנים האחרונות, במסגרת פעילותו כח״כ ועד לפרישתו, בנוי קולנועית באופנים מרתקים ומקוריים, בהם יותר ממתודולוגיית בימוי אחת, שמדובבת לכנות ורגש, תוך כדי הפניית המבט של הצופה, לתהליכים מדאיגים, שחלים על החברה הישראלית. לכן, הדיון על הסרט, מורכב ומתפצל, לא רק דיון על האמנות עצמה אלא גם על הקונטקסט הפוליטי שהיא מייצרת.

החבר דב מצליח לשרטט קוים לדמותו הלא שגרתית של דב חנין, ולהראות את מאבקיו לצדק חברתי, כשיש בעצם החשיפה ומעשה הסרט עצמו, סוג של צדק חברתי, לדמותו התקשורתית של חנין, שמעט הונחה בצל הטייטל ״בוגד״, ופחות מוכרת, בעשייתה החברתית והנמרצת למען הכלל. ככל שהסרט שולח זרועות ומאיר זרקור על אישיותו החד פעמית, נדמה כי תחת שלטון הכובד של הימין המנוסח, קל היה להדחיק אותו לאורך השנים, לשוליים התקשורתיים, ואף להסתיר את פעולתו, באופן מובנה, בשל השתייכותו למפלגת חד״ש.

אך הנוסחה של חנין, שואפת לראות מעבר לשייכות דתית והתעקשותו הרגישה של האיש, מעמידה למבחן דימויים רבים, שעוברים פוליטיזציה על בסיס יומיומי, ונבלעים בסדר היום התקשורתי. חנין בסרט, מוצג כדמות מחברת, לא כדמות מפרידה, דמות שרחוקה מאינטרסים פוליטיים צרים. האג׳נדה שלו סוציאליסטית, והוא פועל תוך ראיית הפרט באשר הוא, מכל קצוות הקשת החברתית, בדגש על החלשים. בתואם לכך, הוא מצליח להעביר חוקים, שנשמעים ״קטנים״ אך עבור הנזקקים להם, חוקים אלו משני חיים. בכל הפגנה של מיעוט נגזל, מימין ומשמאל, דמותו של חנין בולטת כח״כ יחיד, שקורא לצדק. גם בחדרי חדרים, המצלמה מצליחה להעביר רגעים מישיבות הכנסת, בהם חנין מצביע על כך, שהמלך הוא עירום.

דב חנין (צילום: יחצ)

לאורכו ולרוחבו של הסרט, דמותו של חנין, מעוררת אמפתיה אצל הצופים, ובצדק. דמותו עגולה ומורכבת על הסתעפויותיה. הסרט בוחר להטעין את הצופה ברגש ואהדה כלפי חנין, בעיקר דרך פעילותו החברתית והפוליטית. אך בפן האישי, על אף הנגיעות הביוגרפיות, דמותו כבעל ואב, למשל, כמעט ולא מורגשת. הבחירות ממוקדות חברתית ופוליטית, אך הכבוד שחנין נותן לכל אדם, הפשטות והחיוך, מפצים על היעדר הרובד האישי ובמחיצתו על המסך, 70 דקות חולפות ביעף.

אך לצד זה, הבחירות והדימויים לאורך הסרט, נכנעים לסובייקטיביות גלויה של הבמאי. ההטיה האוטומטית, היא הטיה מתנה, שמערבבת מאבקים פוליטיים, במאבקים חברתיים, ומעמידה את כלל הדמויות האחרות, בצלו של חנין, שנדמה כי הוא היחיד שנאבק לקול שפוי. קצת קשה להאמין לגיבור, כשהמצלמה תמיד (תרתי משמע) לצדו.

 דב חנין (צילום: יחצ)

כולנו חווים את ההקצנה שחווה החברה הישראלית בשנים האחרונות. למי שביננו, שהספיקו להיות ילדים לפני פרוץ האינתיפאדה הראשונה, יש הרבה זיכרונות משותפים של דו קיום וחלומות משותפים עם שכנינו הפלסטינאים. בעבר הסמן יהודי, היווה בישראליות ערך וסימל גמילות חסדים, לצד מצוות יישוב הארץ. אך נדמה שככל ששלטון הקפיטליזם התבסס, הוא הפך למפלצת שאינה יודעת שובע. הסוציאליזם עודנו גוסס וחלומות על שוויון, נחשבים לחלומות של ״השמאל״. גזענות ושנאת חינם, מחלחלות לתודעה הלאומית, כ-תו תקן ל״נאמנות״. התוצאה הישירה של זה, היא כמובן זריעת פחד בהמון, סימון אויבים, החלשת קולם של החלשים, וגידור החברה למחנות דיכוטומיים של ״ימין״ ו״שמאל״. לימין אין חירות אידאולוגית בשטח השמאל ולשמאל אין חירות אידאולוגית בשטח הימין. הסתירה הולכת ומעמיקה, סודקת את קווי הפרופיל של הדמוקרטיה המקומית, בניצוחם של חברי כנסת מסוימים, משמאל ומימין. הסרט מציף את הכאב הזה ודורש מהצופה לא לוותר על החלום, לשנות את העולם.

הסובייקטיביות, אגב, לא מפריעה לרגע אחד, להנאה מהסרט. אין מניע לנכונות, לשלב תובנות בימוי, בנרטיב של הגיבור. היימן אף עושה זאת, בגלוי ולא במניפולציה. מתיחת הגבולות של הקולנוען האתנוגרף, מקובלת בסרטי דוקו והיימן, שלעיתים יוצא מגבול המצלמה ונכנס בעצמו לפריים, עושה זאת בחן ובטעם. דמותו כבמאי נוכח, מתמזגת בחדות הבחנה לדמותו של חנין. אך יחד עם זאת, סובייקטיביות זו, במפגש עם ה״אחרים״, נתקלת במכשול. לא כלפי דב חנין ודמותו הכובשת אלא כלפי הפלקטיזציה שמתבלבלת בשנים האחרונות, עם המראה החברתית וזה קורה באופן מפתיע, ביתר עוצמה כשהבמאי תופס ״צד״ טוטלי.

דב חנין (צילום: יחצ)

פלקטיזציה? כן. הכוונה לזה שימנים בקולנוע הדוקומנטרי, כמעט תמיד יוצאים מטומטמים. וזה קורה, כמובן, באופן לא מפתיע, גם ב״חבר דב״. האם הסטריאוטיפ הדביק של בורות ואטימות, של הימין, על רקע האור והנאורות שמייצג חנין, זו האמת היחידה? לאן נעלם הימין הליברלי? לאן נעלמו האינטלקטואלים והפעילים החברתיים של הימין? אותם חנין לא פוגש, ולו פעם אחת, במשך שנים ארוכות של תיעוד? כתוצאה מכך, אין בסרט עימות ברמה שווה. חנין פוגש שוב ושוב, את המטומטמים, בשברי ציטוטים מביכים, בישיבת וועדת הכספים של הכנסת, במליאה או בדמות כתב שטח, חסיד חב״ד— אבל בימין, בדומה לשמאל, קיימים אנשים אחרים, ערכיים ואידאולוגים, שהיה מעניין לעמת אותם עם חנין. הבחירה של הסרט, היא להתעלם מהאופציה הזאת. ונשאלת השאלה, האם הסרט, לא טופח מידי על שכם הצופים מההד האחד? ממה נובעת המגמתיות? אם ניתן היה לחוש בסרטים שחותרים לצדק חברתי, אמת מוסרית כלשהי, בהצגת ייצוגים תבניתיים, הרי שעם ריבוי השימוש באפקט הזה- האחד כנגד, הופך לשיטה, שיטה שמשטיחה את האמירה הנוקבת של סרט חווייתי במיוחד כמו החבר דב לממד אחד, תוך כדי ביטול המורכבות האמתית והמאתגרת של השיח.

סרט "החבר דב" (צילום:יח"צ)

אבל, רגע. רק אל תתבלבלו. תרומתו של הסרט העשוי היטב, היא משמעותית, בכך שהיא מזכירה לנו את מקומו ומאבקו של עם אחר, על מפת הישראליות ובכך שהוא משרטט דיוקן לפעילות שטח נוכחת, שמעט נשכחה בעידן האלף השלישי, כשהפגנות מתקיימות בעיקר ברשת. מי מכם, צעד בשנים האחרונות, להפגין נגד פינוי מאחזים או פיטורי עובדים, ברגליים? מי באמת ניצב לצד החלש ונלחם בעוולות? חנין בסרט, עושה זאת באופן מעורר השראה וקינאה, למען כל קצוות הקשת הפוליטית בישראל, בעיקר כי הם מעט ולבד. לכן, בעוד במהלך הסרט, השמאלנים יתרפקו על דמותו של חנין ויריעו לה, שלא לומר יצאו מאושרים, מהאידאולוגיה היחידה שמקבלת בו ביטוי הולם, הסרט חשוב יותר לימנים. דווקא הם עשויים להבין באמצעותו, כמה הליברליות והפעילות החברתית של הימין, לא מקבלת בולטות ועד כמה הנראות שלהם ב״חורים״ החברתיים, חסרה.

[youtube 0kIPDKXqU_U]

כוכבים- 4.5 עשייה דוקומנטרית משובחת ושימו לב לכובע הצהוב. לבמאי יש ראש מבריק.

מרלנה- עובר. הקולות הנשיים המבצבצים, מביאים ייצוג אינטליגנטי ומרשים. אבל גם כאן, חסרים הקולות, שירחיבו את השיח הנשי, מהמתרס הפוליטי כנגד.