מאת: ליאת מייה לומברוזו, צלמת, עיתונאית ופעילה חברתית
השונות שלנו זה היופי שלנו. קשות וכואבות בבטן היו לי התמונות מעצרת רבין שציינה 23 שנה לרצח, לאותה חציית קו, לשיא השיאים של אי קבלת השני. ודווקא אני, שיצאתי למסע על גווני הדת במדינת ישראל, ומצאתי כל כך הרבה מן המשותף דווקא למאמינים, לדתיים, לאוחזים קשר חזק ועמוק עם האלוהים, האלוהים שלהם. חיים אנחנו פה ב'פיילה' רותחת של נושאי ליבה שכל אחד מהם מעורר יצרים, קשור באבותינו, במהותנו בדתנו ועוד.
הרהורים צפו בי ובתערוכה שיצרתי "50 גוונים של דת", תערוכה שחבקה סדרות צילום והציגה בארץ ובעולם דתות וקבוצות בחברה הישראלית שבד"כ מתחת לרדאר. אז נכון שהתמקדתי בשלוש הדתות המשמעותיות והגדולות בישראל: יהדות, איסלאם ונצרות, אך הצילומים היו לאו דווקא על המאסה הקריטית, אלא גם על קבוצות קטנות בתוך הפלגים השונים, וגם עוד דתות שגם הם חלק מהעיסה שנקראת "הבטן הרכה של הדתות בישראל".
בין היתר, תיעדתי את חצרות שכונת מאה שערים, במסגדים של יפו, בכנסיות הירושלמיות, במנזרים ברחבי הארץ, בכפרים הדרוזים, בקרב השומרונים, הקראים ועוד. תמיד מאחורי העדשה, מתבוננת, בודקת את הפריים, מחדדת, מכוונת, רואה. ותמיד המומה ומתפלאת, שהיופי הנגלה, הוא קצת מאותו הדבר אצל כל הגוונים. כמיהה, אמונה, התמסרות, תרבות, הרגל, חיים. ושיחות היכרות, ומשפטים שהולכים איתי עד היום. כולם כולם כולם על כל גווניהם, גווני דתם שהיא מקור האש הפנימית של כולם, כולם מחפשים את הדבר הזה שנקרא לחיות ביחד, בשקט, בחיים רגועים, שלמים עם אפשרות להיות מי שהם.
בנבואת ישעיהו הנביא נאמר: "וגר זאב עם כבש ונמר עם גדי ירבץ". התערוכה שמספרת את סיפור ההתבוננות על מאמיני הדתות השונות בישראל ומוצאת, למרות המגוון, את הלהט, השקט, ההשלמה, ההליכה אחרי אצל כולם. וכולם פה, בארץ קטנה, חלקת אדמה לא רחבה, עם הרבה שונה ויחודי ואותנטי. לא יכולתי שלא להתרגש ולהיות אף מוצפת שגווני הדת שחיים יחד בארץ שלנו, היא דוגמא חיה ל "ונמר עם גדי". אנחנו חיים טוב כאשר הזירה היא דתית, אנחנו שקטים, ומכבדים, ומכילים. מתוך המקום העמוק שלנו עם הדת שלנו מכבדים את האחר ברמות של היכל קודש. מאושרת עם התערוכה שסיפרה את סיפור הישראלי בראי הדת. או יותר מדוייק, הדתות בישראל.
זוכרת רגעים שחשבתי לעצמי, איזו דת זו? בחרתי להיצמד לסימבולים, ולתת לא פעם לצופה להתלבט, באיזו דת מדובר והמסר הוא כה ברור וצועק לשמים. וריבונו של עולם, (זה מתאים פה, נכון?) ריבונו של עולם, אנחנו כולנו כה דומים. אנחנו קצת מאותו הדבר. הדת היא הגשר שלנו אחד לשני.
ובלי להיות מליצית או ביקורתית יתר על המידה, הרי שהכל תלוי בנו. העולם האוטופי של השונה שהוא שווה, שיש מאיתנו הרבה בגוונים שונים והדת היא תפילה, כמיהה, מנהג ותרבות. הדת היא האלוהים של כל אחד ואחד.
האם נוכל לקחת מזה לאותה כיכר של ההיפך, של שונות גדולה? אותה כיכר רבין, שבמקום שביום ציון 23 שנה להירצחו, נדע להזכיר אחד לשני שאין לחזור על אי הקבלה, אין לטפטף רעל להמונים של קוטביות והאשמה. אלא אולי להרים על נס את המשותף, את הקשר, את הישראליות האחת שמורכבת מ-50 גוונים של שוני? אבל היא עדיין ישראליות?
אין ספק שהעצרת סיפרה את הסיפור ההפוך מהתערוכה שלי על גווני הדת בישראל. רצח רבין הוא כנגע מדמם ולא מטופל בחברה הישראלית. כה הרבה יש עוד לעשות כדי להגיע לקשת הגוונים שעפפה אותי ויצרה קשת צבעים מהממת ביופיה שהיא ישראליות בראי הדת. אני זוכרת במיוחד בסמליות שאין כמוהה, שבאחד הימים, יצא לי לסיים צילומים באמצע היום במאה שערים, ועוד באותו היום הגעתי לאחד מהכפרים הדרוזים בכרמל לצלם תפילה בערב. התמונות, המבטים, והאנרגיה שסביבי כבר התערבבו, ולרגע, באותו כפר דרוזי בכרמל, שכחתי היכן אני. וזה כל הסיפור. ובסיכומו של אותו יום המחשבות רצות. ואני רוצה לצעוק לשמים, 'אנשים, אנחנו אותו הדבר, תתעוררו'. צעקה שרציתי להעביר בתערוכה. ורציתי גם לצעוק אותה בכיכר בעצרת האחרונה. אבל הצעקות שם היו אחרות.
** כתבה וצילמה: ליאת מייה לומברוזו, עיתונאית, צלמת ופעילה חברתית