ביקורת הסרט: "1917"

החברות האמיצה, המוות וההיתקלויות בפיתולי הדרך, מבטאים את היכולת הייחודית של הבמאי לשים פוקוס על סיפור קטן, שמבטא משהו אחר על המלחמה הנשכחת ההיא, משהו שהופך לגדול ומיוחד בנראות אמנותית

״עולמו של כל אדם הם ימי חייו. כשהעולם צעיר היה, הייתה מלחמה בין אנגליה ובין הבורים. עכשיו כולם עסוקים בכתיבת זיכרונות על המלחמה האחרונה, זו הגדולה״ כך כותב זאב ז׳בוטניסקי בשנת 1911 בספר המסות שלו על ספרות ואמנות. האם כתיבת הזיכרונות יש בה את הפנטזיה הגדולה של ההיסטוריונים ובכוחה לשמש לנו תנועה אל כל מה שנשכח בזמן הווה? סרטים על מלחמות מוכיחים שוב ושוב, שכן. ואולי בכך ערכם הסגולי. גם 1917 סרטו החדש של סם מנדס הפך בעקבות זכייתו בגלובוס הזהב לכל כך מדובר בזמן האחרון, שהייתי חייבת לתעדף אותו מתוך הרבה ציפייה.

הסרט מתעד את סיפור המסע של שני חיילים בריטים טום בלייק (דין צ׳ארלס צ׳פמן) וויל סקופילד (ג׳ורג׳ מקיי) בעיצומה של מלחמת העולם הראשונה, שנשלחים לחזית (ב-6 באפריל 1917) בעקבות ניתוק קווי הטלפונים ואי היכולת לתקשר עם הגדוד השני, בהוראה דחופה לשנות את ההחלטה לתקוף ובמקומה לסגת. התקיפה היא למעשה מלכודת של הגרמנים שנסוגו לקו הינדנבורג, ועשויה לגרום לקרב מיותר ולמותם של 1,600 בני אדם ובתוכם אחיו של בלייק.

 1917 צילום באדיבות יונייטד

המסע עצמו הוא מסע שכמעט ובלתי אפשרי לשרוד. אך כוח הרצון שמפגינים השניים מתגלם כגבורה ותושייה באלמנטים הקטנים וביחסי הקרבה וההקרבה ביניהם. הסיפור שנבנה משוטים מרהיבים ביופיים, מצליחים ליצר קומפוזיציות שטח באמצעות הצילום המופלא והמדויק של רוג׳ר דיקינס. הרצועות המצולמות נעות בגוונים ירוקים, חומים, צהובים ולבנים ומצליחות ליצר קו מתאר אחיד אמנותית שמהווה כר מדויק להתרחשות.

מהלך המסע הוא תיעוד לפולחן האנושי המר שהתרחש בשטחים הכבושים, והעיצוב האמנותי של קורבנות המתים. האדם המת, חולדות הענק והיתושים לצד פגרי הסוסים, עיסת הבוץ והמלט, חוטי התיל וכל החי שהפך לדומם, מפוסלים אף הם כמיצגים דינמיים במוזיאון העבר.

 1917 צילום באדיבות יונייטד

הצילום מתפתל בתוך הגיבורים וגם זה כשלעצמו, מעיד על מלאכת מחשבת. למעשה המצלמה מצליחה לנוע בדיוק מרבי עם כל תנועה שלהם, מה שעוזר לנו כצופים להפעיל את חמשת החושים שלנו, לחוש את המאמץ ואת הפחד ואת צלצולי המוות ברקע כצליל מתמיד למשמעות החיים ולמשמעותה של כל המלחמה הזאת, שסופה מדליה שבפני עצמה מתגלה כחסרת ערך. לאורך הסרט על מנת להעצים את מנעד התחושות והפחדים אצל הצופה, נעשה שימוש במוסיקה מלודית שאמונה על המתח המובנה ועושה את זה היטב. כשמנהרה קורסת או כשמתקרבת סכנה אמיתית, המוסיקה מתגייסת בכל עוצמותיה ומצליחה למזג את הצילום לתבנית אותנטית ולשדר אדרנלין כמו בזמן אמת- זמן מלחמה. לחגיגה החושית הזאת מצטרפת התאורה, כשהסרט הזה הוא השתלמות בווריאציות השימוש הנבון בתאורה.

על רקע אלה, החברות האמיצה, המוות וההיתקלויות בפיתולי הדרך, מבטאים את היכולת הייחודית של הבמאי לשים פוקוס על סיפור קטן, שמבטא משהו אחר על המלחמה הנשכחת ההיא, משהו שהופך לגדול ומיוחד בנראות אמנותית.

 1917 צילום באדיבות יונייטד

הנחישות חדורת המטרה של בלייק לצד סגנונו של סקופליד שמתעקש לחיות, מלמדים משהו על החיים, כשנשים משמשות כמטאפורה לרצון ולגעגוע לחיות. המערכות מסודרות מתוך המוות ולמעשה מצליחות להתארגן למשלב שמחלק את הסרט לשני חלקים ובונות שיא דינמי לאורכו. כשלאורך הסרט מופיעה רק אישה אחת לסצנה קצרה מאוד, אך יש בה לבטא את הפחד והתשוקה לחיים בו זמנית.

אבל למרות כל זה, הסיפור עצמו, מתקשה להשתוות למפרט העוצמתי של הנראות. הוא מאתגר, אך לא מצליח לתגמל רגשית באותם שיאי התפעמות חושית שמתעוררת מעוצמת החוויה הוויזואלית. הרגש כשהוא בא, מגיע במנות קטנות, בהבלחות, בין שברי השורות. אולי כי כך הייתה המלחמה הנוראה ההיא, שבלי קשר לכלום, טוב שהקולנוע לפעמים מזכיר ומספר.

[youtube gMigLzA-MlA]

לסיכום: סרט עם עוצמות וויזואליות ומוזיקליות אבל עם סיפור טלגרפי, שאמנם מנסה להעמיק בדמויות אך כסיפור לא מצליח לרגש באותן עוצמות על חושיות של המפרט האמנותי.

כוכבים- 3.5

מרלנה- מינוס.

מרלין וניג
יוצרת וחוקרת בינתחומית, מרצה במוסדות להשכלה גבוהה וחברה במועצת הקולנוע הישראלי