קווים לדמותו של הגבר הישראלי בסרטים

אי אפשר להתעלם, שמתוך 226 כותרי סרטים שספרתי, ברצועה בת ה-60 דקות, מופיעים 208 סרטי גברים-במאים, 3 סרטים משותפים בבימוי-לגברים ונשים, ו-15 סרטי נשים-במאיות בלבד

אנו רגילים לדון במבט הגברי של הבמאי, פחות בשיקוף שלו. כשמדברים על חתרנות וחתירה לשוויון בקולנוע, בדרך כלל הנטייה הקיימת שלנו היא לכיוון הכיסא והמצלמה, לכיוון מקבלי ההחלטות האמנותיות. ובעוד המאבק לשוויון בתעשיית הקולנוע, מתרחש בשנים האחרונות ביתר שאת, ואין ויכוח על היותו מאבק הוגן וראוי להערכה, שכל פעולה הכלולה בו, מהדהדת שנים קדימה ומובילה להישגים, הרבה היבטים נוספים של אמנות הקולנוע, בהקשרים שונים של זהויות ומגדר, דורשים עיון אך חומקים מהעין.

לגבי שאלת הייצוגים, למשל, קיימת סברה, שהם תולדה של מי שקובע ברמת התסריט וניהול הקאסט- הבימוי. שאלת האובייקט המיוצג, מאפייניו ואפיוניו, היא שאלת התפיסה האומנותית את מרחב המציאות. אך סברה זו, שוללת את מעמדו של הצופה כמקבל הרושם, ויש בה מעין הדרה של הפרשנות במרחב הדימוי שנוצר, דימוי שעומד בפני עצמו. בהתייחסנו לכך, מותיר הייצוג את הבמאי והמצלמה מאחור.

נראה שעד ליצירה גבר מהסרטים (בימוי: נואית גבע, הפקה: אריק ברנשטיין; עלמה הפקות), שסוקרת את הייצוג והדימוי הקולנועי לאורך ההיסטוריה הקולנועית (ומושקת בימים אלו ב-סינמטק ת״א), לא נתקלתי בניסיון להביא לשיפוט וויזואלי מיימד כה חשוב, בשיח על גברים, נשים ומה שביניהם, בקולנוע.

ללכת על המים צילום: טובי הוכשטיין

בעבודת פרימה והידוק ייחודית, מצליחה הבמאית נואית גבע, לערוך חלקיקים של שיקוף ייצוג הגבר הישראלי, המורכבים מפירוק וחיבור הסרטים (אנליזה וסינתזה), כאשר היא דגה מתוך מפרט עשיר, ובעבודה קפדנית, את תהיותיו, התבגרותו, הדילמות שלו, הקונפליקטים וכמובן, אהבותיו ואכזבותיו.

במסלול חיי הגבר בקולנוע הישראלי, קיימות תחנות זהות, המסייעות לגבש את זהותו, דרך הפרידה מהקן המשפחתי (לרבות, הפרידה מאמא) ועד להפיכתו ללוחם צבאי, רומנטיקן חסר תקנה, מבולבל, אב ועוד, ובין טכסים כבשורה, אבל וחתונה, מצליחה גבע, לכונן אמירה חדשה, במבט נשי עכשווי על הזהות הגברית ונפתוליה הקולנועית, מפרספקטיבה על-זמנית.

ובתוך כך, אי אפשר להתעלם, שמתוך 226 כותרי סרטים שספרתי, ברצועה בת ה-60 דקות, מופיעים 208 סרטי גברים-במאים, 3 סרטים משותפים בבימוי-לגברים ונשים, ו-15 סרטי נשים-במאיות, בלבד.

איצי טיראן צילום: עופר ינוב

גבע מבטיחה, כי הרצועה לא הושלמה וכי ״המשך יבוא״, על ההמשך היא אומרת ״אני מחכה לעשורים הבאים של הקולנוע הישראלי כדי להשלים את החלק השני של הפרויקט הזה שייקרא "אישה מהסרטים".

ועל אף ההצהרה המעוררת סקרנות ותהייה להמשך, אי אפשר להתעלם מהמבט הנוכחי, שמציב את אמנות הקולנוע כתחום גברי, לא רק ברמת הביצוע, אלא אף ברמת הסיפור, כאשר הצבתן של הנשים, תדיר, ברקע, בתפקיד האם, הרעיה, המאהבת, כשכל העולם הקטן של הסיפור, מתמקד בגבר המאצ׳ו כסמל, לא רק לאתוס הישראלי אלא גם לקולנוע הישראלי.

האלבום התיעודי שמציעה גבע, הוא פאזל קולנועי, המורכב ממאות פיצ'רים ישראליים משנות השישים ועד היום. שברי שוטים, חלקי סצנות וקטעים קצרים מסרטים שונים חוברו זה לצד זה, תוך מחיקת פערי השנים והסגנון, ושולבו מחדש לכדי סיפור אחד: סיפורו של הגבר הישראלי כפי שהוא נראה על המסך בחיפושו אחר אהבה, בין מלחמה למלחמה, מהגיוס ועד החתונה. "גבר מהסרטים" מעביר אותנו מסע סנטימנטלי בין גברים מסרטי קאנון ישראליים.

איים אבודים צילום עופר הררי

זהו קולאז׳ שמנסה לחבר בין המשותף ולנסות ליצור פרופיל ייחודי לגבר הישראלי המשתקף אלינו מהמסך לאורך השנים. בין היצירות, ניתן למצוא את: הילד מעבר לרחוב (1966, שלחין), אולי תרדו משם (1964, ויסלר וחיון), אדמה משוגעת (2006), הדקדוק הפנימי (ברגמן, 2010), סיפורי קיץ (2004, חיימוביץ׳), אלכס חולה אהבה (1986, דוידזון), הכוכבים של שלומי (2003, זרחין), חבורה שכזאת (1963, חבצלת), הוא הלך בשדות (1967, מילוא), הבית ברחוב שלוש (1973, מזרחי), רומן זעיר (1983, וולמן), לא שם זין (1987, אימברמן) אסקימו לימון (1978, דוידזון), יוצאים קבוע (1979, דוידזון), בחינת בגרות (1983, דיין), דרך הנשר (1990, ברבש), פצעי בגרות (1983, רווח), בלוז לחופש הגדול (1987, שור), פעם הייתי (2010, נשר), כל ממזר מלך (1968, זוהר), צומת וולקן (1999, ריקליס) ועוד ועוד כותרים.

"פעם הייתי" צילום מישל אברמוביץ'

ברשימת הסרטים שבחרה גבע לשבץ כחלק מהמפרט שטוותה, ניתן כאמור למצוא גם סרטי נשים (אם כי, מעט): רגעים (1979, מיכל בת אדם), בן לוקח בת (1982, בת אדם), אישה זרה (1992, בת אדם), איה-אוטוביוגרפיה דמיונית (1994, בת אדם) חיים זה חיים (2002, בת אדם) הנותנת (2011, הגר בן אשר), שבעה (2008, רונית ושלומי אלקבץ), מעגלים של שישבת (1980, עידית שחורי), מוכרחים להיות שמח (2005, ג׳ולי שלז) ועפולה אקספרס (2007, ג׳ולי שלז), ההיא שחוזרת הביתה (2013, מיה דרייפוס), לפני מחר (1969, אלידע גרא), אנשים כתומים (2013, אזולאי הספארי) ולקחת לך אישה (רונית ושלומי אלקבץ, 2004), שלוש אימהות (2006, דינה צבי ריקליס), נודל (2007, איילת מנחמי), כלת הים (2009, קרן ידעיה), סיפורי תל אביב (1992, איילת מנחמי ונירית ירון), למלא את החלל (2012, רמה בורשטיין), מדוזות (2007, שירה גפן ואתגר קרת).

לשאלה מה הוביל ליצירת הסרט הזה, משיבה גבע "פתאום נוצר לי רצף של 3 שעות רק של משפטים סביב שולחן האוכל: “תאכל, לא אכלת שום דבר”, תראה איך אתה נראה, אתה צריך לאכול”, “חסה זה לא אוכל”, אוכל לא זורקים”, תגמור מהצלחת”, שכחת את הסנדוויץ’ וכו’. בדרך כלל הדוברת היא האישה והסועד לשולחן הוא הבעל או הבן. זה הצחיק אותי. מצאתי את עצמי יושבת מול המסך וצוחקת בקול רם. ואז התקבץ לו רצף של הקריאה “שקט”. מסתבר שבאינסוף סרטים, אחת הדמויות מתישהו נדרשת להשקיט את הסביבה שלה. בהתחלה חשבתי שזה נמצא רק בסרטים של אפרים קישון שהיה אובססיבי ל”שקט” ואפילו הקדיש לנושא סרט שלם (תעלת בלאומילך) אבל הדרישה לשקט חזרה על עצמה שוב ושוב בעוד סרטים. וכך לאט לאט התקבצו להם כמאה רצפים שונים של אלמנטים שחזרו על עצמם בכל הסרטים״.

כוכבים- 4- יצירה מקורית, מהנה ומעוררת נוסטלגיה, נותנת מקום לגעגועים ומפגינה מחווה משמעותית לקולנוע הישראלי, אך לא עונה על כל השאלות ולפעמים, לאורך הצפייה, מציבה ריטואל קבוע וצפוי מידי.

מדד מרלנה- מרלנה מחכה לסרט ההמשך.

 הסרט יוקרן בסינמטק תל אביב במהלך חודש מאי: יום ה' 3/5 בשעה 22:00, שבתות 5+12/5 בשעה 15:30, יום ד' 9/5 בשעה 16:30, יום ג' 15/5 בשעה 15:00 (שלישי בשלייקס), יום א' 27/5 בשעה 17:30, יום ג' 29/5 בשעה 19:00

מרלין וניג
יוצרת וחוקרת בינתחומית, מרצה במוסדות להשכלה גבוהה וחברה במועצת הקולנוע הישראלי