ספי שיבק: "הרגשתי בדידות וחוסר שייכות"

לרגל יציאת ספר הביכורים של ספי שיבק, "חלק בעולם", ישבה איתה אשת הקולנוע דורית חכים לשיחה אחת על אחת ושמעה ממנה על תקופת האולפנה, על הצורך בייצוג ועל הכמיהה לשייכות

את ספי שיבק הכרתי בסדנת כתיבה, שהצטרפתי אליה לאחר שסיימתי את סרטי "ירח בבית 12" והייתי זקוקה לעיסוק שיעביר את הזמן עד עלייתו למסכי הקולנוע. בשנים האחרונות נפתחות יותר ויותר סדנות כתיבה, מן הסתם כחלק מתרבות הפוסטים והתאווה ההולכת וגדלה של אנשים לחלוק. הסדנות המבוקשות הן אלה שמעבירים סופרים ידועים (אשכול נבו, רונית מטלון ז"ל), תסריטאי טלוויזיה מצליחים (אבנר ברנהיימר, אסף ציפור) ומולטי טאלנטית אחת שעולה על כולם, מירי חנוך, סופרת, תסריטאית, מחזאית ואשת טלוויזיה. הסדנה שלה מתקיימת במטבח דירתה התל אביבית,  על ארוחת בוקר סביב שולחן עץ עגול. ספי שיבק הייתה בין הוותיקות בשולחן, בשנה שבה אני הצטרפתי לסדנה. היא ישבה עם הראש למטה, הקשיבה בריכוז לטקסטים שמירי הקריאה ותוך כדי שרבטה במחברת ציורים קטנים וצפופים בעפרון. אני זוכרת שכאשר מירי הקריאה את הטקסט של ספי, שברבות הימים הפך לספר שנמצא כעת בחנויות, ושמו "חלק בעולם" – הרגשתי מיד את הקסם הזה שקורה כשסיפור מצליח להכניס אותך לתוכו ואתה חי אותו מיד.

ספי כתבה על ילדותה במעלות, נעוריה כמזרחית באולפנא של בנות אשכנזיות וחיפושיה אחר מקומה בעולם כאשה צעירה בתל אביב, ששואלת לראשונה בחייה את כל מה שחונכה שאסור.

"כילדה הצלחתי לברוא לעצמי עולם פנימי שבאופן אינטואיטיבי ולא מנוסח הבין שהמסרים הם שגיאה"

(ספי שיבק, מתוך חלק בעולם")

התחברנו מהר כי שתינו אימהות לתאומים, פלוס אחד, ונולדנו למשפחות שעלו לארץ מאפריקה. הורי ממצרים והוריה ממרוקו. הידידות בינינו התרחבה גם לדיאלוג על הקשר המורכב שבין כתיבה למשפחה. על הקושי לשלב ביניהם והתרגשתי שהצליחה, ושהטקסטים הנהדרים מהסדנה הפכו לספר בכורה בהוצאת ידיעות אחרונות הגדולה. ביקשתי ממנה לדבר על כל אלה בראיון לסלונה, כי אני מאמינה שיש עוד הרבה נשים, כמוני וכמוה, שאמנם מתפרנסות מכתיבה וסביבותיה, ובכל זאת, יש משהו נוסף שהן רוצות לספר, ולא מוצאות את הזמן או סתם לא יודעות איך להתחיל, ובכל ערב, לפני שהן נרדמות הן חושבות על זה, על הדמויות או על הסיפור, ויודעות שאסור להן לוותר.

ספי שיבק צילום אלבום פרטי

ספי שיבק, בת 42, מתגוררת בתל אביב. נשואה ואם לשלושה ילדים. חוץ מכתיבה היא גם עורכת ספרותית ומלמדת חסידות.

לא מזמן יצא ספר הביכורים שלך "חלק בעולם" בהוצאת ידיעות ספרים. איך הספר נולד?

תמיד אהבתי לקרוא ותמיד אהבתי לכתוב. בנעורי כתבתי יומנים, סיפורים קצרים ואפילו קצת שירה, הייתי במגמה ספרותית ולמדתי ספרות באוניברסיטה, אבל רק לפני שש שנים כשהצטרפתי למטבח כתיבה של מירי חנוך התחלתי לכתוב באמת.

מה זה אומר לכתוב באמת?

יש משהו בכתיבה שהיא לא למגירה, לא לעיניך בלבד, שמכריח אותך לדייק ולהתמסר. פחות קפריזות וחיפוש אחרי השראה ויותר מחויבות לתהליך. יש דד ליין, יש קבוצה של נשים מוכשרות שכותבות ונותנות פידבק על הכתיבה שלך. ממני זה הוציא את המיטב. לקח לי משהו כמו שנה להגיע לסיפור הראשון, שהיום מופיע כפרק הראשון בספר. בהתחלה כתבתי על בחור חרדי, על אשה תל אביבית, על זקנה מקשישה ורק כשכתבתי את הסיפור הראשון שהיה מבוסס על חוויה שעברתי בילדות מירי אמרה לי או! הגעת. עכשיו תתחילי לכתוב.

 ואת כתבת.

כן. כתבתי וכתבתי ולאט לאט הרגשתי שמצאתי את הקול שלי. הנשים בסדנה שהפכו להיות חברות טובות שלי עודדו אותי להמשיך ולא להיבהל, כי יש משהו מבהיל במציאת הקול. ההבנה שככה אני כותבת ואלה הנושאים עליהם אני רוצה לכתוב, שזה הסגנון, זאת השפה – יכולה גם לשתק. אבל אם צולחים את הבהלה ההבנה הזאת מביאה איתה גם שקט פנימי והתחייבות, לפחות לכתיבה הנוכחית.

ספרי לי קצת על הגיבורה שלך.

הגיבורה שלי היא ילדה ממעלות, בת למשפחה מרוקאית דתית. יש לה הורים וארבע אחיות. היא מתבוננת בעולם בסקרנות, אפילו בפליאה. היא מתאמצת להבין מה מצופה ממנה ומה היא רוצה. היא מנסה לפענח את המסרים החבויים. בגיל ארבע עשרה היא מגיעה לאולפנה אליטיסטית, אשכנזית וההתנגשות הזאת התרבותית, העדתית והדתית בין הבית, השורש, לבין העולם שבחוץ, מספרת את הסיפור שלה. מה זה עושה לה? איך היא לומדת את העולם? איך היא רואה אותו? זה סיפור על נערה שמשתייכת לתרבות משנית בחברה שיש בה תרבות אחת שלטת. שיש בה היררכיה תרבותית והיא ממוקמת בתחתית, רחוק מהאידיאל.

ספי שיבק צילום יחצ

היא בעצם מחפשת שייכות במקום שמספק לה התנגשות.

נכון. כמו רוב האנשים היא נורא רוצה להשתייך, אבל יש בה קול פנימי שלא מוכן ליישר קו בכל מחיר. מהר מאד היא מבינה שהמקום ממנו היא הגיעה, התרבות, השורשים שלה, לא רלוונטיים כי באולפנה אין להם כמעט שום ביטוי. היא רואה את הפגמים והבעייתיות אבל היא רק מדווחת עליהם. דרך הבחירה שלה במה לשתף את הקורא ובמה לא, אנחנו יכולים ללמוד על האופי שלה, על הרצונות שלה ועל דברים שמפריעים לה.

בפרק על האולפנה אפשר ממש להרגיש את הבדידות וחוסר השייכות שהגיבורה מרגישה. כך גם את הרגשת כשלמדת שם?

 הרגשתי בדידות וחוסר שייכות אבל גם הרגשתי שמחה ומלאות. החוויה שם היתה מורכבת. זה לא דיכוטומי ואין פה טובים ורעים. בראש ובראשונה האולפנה היתה לי בית. היא העניקה לי השכלה, חברות טובות ויוקרה. תמיד התגאיתי לספר שאני לומדת באולפנה. לצד הביקורת, היה לי שם טוב.

פשוט לא ידעת לנסח לעצמך אז את מה שחווית.

כן. הכתיבה היא לעיתים בלתי מודעת ויש את התבונה שמגיעה בדיעבד. כשהייתי באולפנה הצטערתי שנוסח התפילה לא ספרדי כי זה הנוסח שהכרתי ואהבתי מהבית. לא הבנתי למה לי ולכל התלמידות המזרחיות האחרות אין ייצוג, אבל זה לא היה מנומק. זה היה יותר תחושתי ופחות ממקום של התעסקות בשאלות על עוול וגזענות. כילדה הצלחתי לברוא לעצמי עולם פנימי שבאופן אינטואיטיבי ולא מנוסח הבין שהמסרים הם שגיאה.

הספר הוא אוטוביוגרפי?

החוויות האישיות שלי הן התשתית אבל הסיפור גדול ממני. רציתי לספר על ילדים שגדלים ומתפתחים בתוך סרגל נוקשה ומחפשים את עולמם, את הזהות והקול שלהם. הספר מדבר על קטגוריות, על היררכיה תרבותית, על יחסי כוחות תרבותיים ומה הם מעוללים לפרט. המקרה הפרטי שלי הוא מזרחים ואשכנזים אבל זה תקף באופן אוניברסלי בכל חברה היררכית שיש בה תרבות שולטת ותרבויות משנה.

בואי נדבר על הכתיבה עצמה. כמה זמן לקח לך לכתוב את הספר?

ברוטו שש שנים. חמש שנים של כתיבה ושנה של עריכה, אבל כל עניין הזמנים מאד פלואידי ותלוי בהרבה גורמים. זה לא שישבתי חמש שנים מול המחשב וכתבתי. נולדו לי במקביל ילדים, עבדתי, עברתי דירות ולאורך כל הזמן הזה לא עזבתי את הסדנה ששימשה לי עוגן ומפלט. הסדנה היא כמו מעבדה. את חוקרת יחד עם מנחה ושמונה נשים את הכתיבה בכלל ואת הכתיבה שלך בפרט.

כשהגעת לסדנה ידעת שאת רוצה לפרסם ספר?

לא. ידעתי שאני רוצה לכתוב, שמעניין אותי לכתוב, אבל לא הייתי מכוונת מטרה להוציא ספר. רק לאחר כמה שנים טובות כשהנפח הלך וגדל, מירי חנוך אמרה לי נראה לי שיש לנו פה ספר. היא מאד נזהרת לא להבהיל, לא להלחיץ והמסר העיקרי שלה הוא: אל תפסיקי לכתוב ואל תתעסקי בשאלות הרות גורל שמסיחות את דעתך מהכתיבה.

אילו שאלות למשל?

האם אני ראויה לכתוב ספר? לא כתבו דברים דומים לפני? תהיה הוצאת ספרים שתרצה לפרסם את זה? כמה מילים כבר כתבתי? וכו'. והיא צודקת, כי השאלות האלה מחלישות כשהן מגיעות לא בזמנן והן רק גורמות לבלבול ולחוסר רצון להמשיך לכתוב.

ועכשיו אחרי שהספר יצא, ככה דמיינת את זה? יש פער בין מה שחשבת שיהיה לבין המציאות?

אני חושבת שתמיד קיים פער. בשבוע הראשון ליציאת הספר צעדתי ברחוב והרגשתי שאני הולכת עירומה וכולם מסתכלים עלי. בין ההרגשה הזאת לבין המציאות לא היה שום קשר, כמובן. אף אחד עדיין לא קנה את הספר, לא פנו אלי בבקשה להתראיין, לא שלחו לי הודעות, לא נכתבה ביקורת ובכל זאת, זה מה שהרגשתי. כל מה שרציתי היה להיכנס מתחת לשמיכה ולא לצאת. עצם הידיעה שהספר שלי מונח שם על המדף, זמין לכל דורש, היתה לי לא פשוטה. לכאורה את יכולה להגיד לי אבל זה מה שרצית, פרסמת ספר. נכון, אבל זה עדיין הכה אותי בתדהמה.

ומה עכשיו?

אני כותבת את הספר הבא וממשיכה ללכת לסדנה ששומרת על המסגרת גם בתוך כל מה שקורה. חוץ מזה אני עורכת, לומדת, מלמדת, מגדלת ילדים, ככה שאף פעם לא משעמם.

** הכותבת, במאית הקולנוע, יוצרת הסרטים והתסריטאית דורית חכים, ראיינה את ספי שיבק לרגל יציאת ספר הביכורים שלה, "חלק בעולם"