לשכוח ילד באוטו – יכול לקרות לכל אחד?

האזנתי לתשדיר ברדיו, המזהירה אותנו שלשכוח ילדים באוטו יכול לקרות לכל אחד אבל אסור לנו לחשוב כך. אני יודעת שלי זה לא יקרה

חם. חם ולח. כל כך חם שהקרח במקפיא בקושי קרח. כל כך לח שאני יוצאת מהמקלחת וכבר צריכה עוד אחת. בבוקר, כשאני לוקחת את הילדים לבית הספר של הקיץ, אני נכנסת לאוטו פותחת חלונות כדי שהחום יצא מהאוטו ולאחר מכן סוגרת חלונות ומדליקה מזגן על מקסימום כדי לקרר אותו לפני שהם נכנסים.

לפני שהם מתיישבים אני מוודאת שהחגורות לא חמות מדי. אני ממלאה להם את בקבוקי המים ודואגת שימרחו. אני מוודאת עם המורה שהם שתו מספיק. אני לא מרשה להם להיות בשמש ללא קרם הגנה, גם אם הם רק משחקים בגינה. אני אפילו לא מרשה לה בגד ים שני חלקים כי הוא מסתיר פחות והיא תהיה יותר חשופה לשמש. ככה זה, אני דואגת להם. הם הרי הילדים שלי – הדבר היקר לי מכל. בדיוק כמו במספרים לי פרסומת החדשה של מניעת שכחת ילדים ברכב.

אז למה הפרסומת הזו כל כך מעצבנת אותי? מכעיסה אותי? גורמת לי לאי נוחות ואפילו לבושה? אני אסביר. בטח הרבה יצקצקו בלשונם וגם ימלמלו "בטח" כשאני אומרת בביטחון ובוודאות "לי זה לא יקרה – אני לא אשכח את הילדים שלי באוטו". אני אגיד את זה בכל מקרה. לי זה לא יקרה. גם כי אני כל כך מודעת לקיומם כל הזמן וגם כי אם נשתמש במשפט ההפוך – זה יכול לקרות כל אחד אנחנו מקטינים את הזוועה שיכולה לקרות.

אנחנו נותנים למצב הנוראי הזה, של שכחת ילדים באוטו, להפוך ללגיטימי וזה מה שהפרסומת עושה. היא הופכת את הזוועה ללגיטימית. המילים המדוייקות שלה: "זה יכול לקרות לכל אחד- כל אחד מאיתנו יכול לשכוח את היקר לו מכל באוטו- בואו נמנע את זה". בהחלט בואו נמנע את זה. בכך שלא נהפוך את זה ללגיטימי ובכלל למשהו אפשרי שיקרה.

כשהיתי נערה הפרסומת הרווחת ברדיו הייתה "ישראל מתייבשת" זה תמיד הצחיק אותי שבמדינה חמה כמו שלנו שתלויה בכנרת צריך להזכיר לנו לא לבזבז מים. מה אנחנו לא מבינים שאם נבזבז מים פשוט לא יהיו לנו? אבל זה משהו גדול, רחוק – שקשה לתפוס. לעומת זאת ילדים הם החיים שלנו. החיים שאנחנו יצרנו. הם האהבה שלנו. הם הכל בשבילינו. איך אפשר לשכוח אותם ולו לרגע?

תינוק באוטו

הפרסומת מציגה זוג הורים שמדבר על כך שהוא צריך לשנות הרגלים בשביל שהקיץ לא ישכחו את הילד באוטו. תחשבו רגע על השיחה הזאת בסלון ביתכם ותענו לי בכנות, עם יד על הלב- אם היא הגיונית לדעתכם. "חמוד בבקשה שים לך תזכורת בנייד לשעה 8:00 להביט למושב האחורי לראות שהורדת את הילד בגן טוב?"

"בטח מתוקה שלי. ואת בבקשה תשימי נעל אחת במושב האחורי בכדי שלא תשכחי את התינוק טוב?"

הגיוני.מאוד. הרי היא לא תלך עם נעל אחת לעבודה אבל תינוק היא יכולה לשכוח. הוא לא ישכח את הנייד אבל את הילדים בגן יש מצב שישכח ולא ישים.

הפרסומת ממשיכה בלינק לאתר ובו מוצרים למניעת שכחת ילדים ברכב. עד כדי כך המצב הזה כבר מעוגן אצלנו ולגיטימי מבחינתנו שאנשים עושים מזה כסף! ממציאים מוצרים שימנעו שכחה של ילדים באוטו כי לא נשכח את התיק או את הנייד או את הנעל אבל את הילד כן. זה שהפרסומת הגדירה כ"היקר לנו מכל".

אני כבר מזמן הבנתי שהנייד די השתלט לי על החיים. שכשאני עסוקה בו אני לא כל כך שמה לב מה קורה סביבי. זו הסיבה שכשאני לוקחת את הילדים למסגרות אני שמה אותו בתיק רחוק ממני. שלא אתעסק בו. אני כבר מזמן הנהגתי לעצמי הרגל להוריד את הילדים ולצפות בהם אומרים בוקר טוב לשומר ונכנסים בשער. אני ואבא שלהם כל בוקר מתקשרים להגיד בוקר טוב ולדווח מה היה עוד הרבה לפני שאמרו לי בפרסומת שאני אמורה לעשות את זה. וכשאני צריכה לצאת רגע מהאוטו אז אני מחנה ולוקחת אותם איתי או דוחה את הסידורים לאחר כך. וזה מעצבן לפעמים אבל הם לא יחכו לי באוטו. הסידורים יחכו.

אני לא צריכה פרסומות שיגידו לי איך לא לשכוח את הילדים שלי באוטו. ולא, זה לא הופך אותי לאמא יותר טובה או לאדם יותר טוב- זה פשוט כי הם באמת הדבר היקר לי מכל. יותר מהנייד ומהתיק ומהעקבים שלי. כי כל דבר בחיי אזרוק לים בשביל הילדים שלי אפילו את עצמי. כך שאני לא מתרכזת בדברים אחרים כשהם איתי באוטו אני מתרכזת בהם.

אני לא צריכה רשימה של מוצרים שיעזרו לי לא לשכוח אותם באוטו. אף אחד מאיתנו לא צריך. אנחנו גם לא צריכים פרסומות. אנחנו צריכים פשוט להבין שזה לא הגיוני, לא לגיטימי ולא אמור לקרות – לא לי, לא לכם, ולא לאף אחד.

עשו לי טובה, אל תשכחו את הילדים שלכם באוטו.

** הכותבת היא חן קרופניק, מנהלת יחסי ציבור