המסע אל לב התהום

"אימא היקרה שלי. הכל בא ממך והכל הולך אליך, כל מה שאני עושה, חושבת ומרגישה. גם לי העברת בירושה, כמובן, את הנטייה הדיכאונית שלך". לרגל יציאת ספרה, "המסע אל לב התהום", הסופרת הגר ינאי חושפת את לב התהום הפרטי שלה

ממש השבוע חשבתי על אימא שלי זיכרונה לברכה. טוב, זה לא פייר להגיד את זה כי בעצם אני חושבת עליה בכל יום. ולפעמים כל היום. אבל השבוע חשבתי עליה באופן מיוחד. השבוע יצא לאור סוף סוף הספר האחרון בטרילוגיית הלווייתן מבבל שכתבתי. אני עמלה על הסדרה הזו כבר יותר מעשר שנים והיא זכתה בפרסים לא מעטים ובאהבת הקוראים. אבל מעטים יודעים שהכול התחיל, כרגיל אצל כולנו, עם אימא שלי.

אימא הייתה דיכאונית. וזו הייתה זכותה המלאה כניצולת שואה שעברה את המלחמה בילדותה. היום אנחנו יכולים להגיד שאין שום סיבה להתבייש בדיכאון אבל אימא שלי הייתה דיכאונית מושתקת. כלומר דיכאונית שלא מודה בדיכאון שלה ואפילו מסרבת להכיר בו. לאחר המלחמה היא הגיעה לארץ כעולה חדשה והצטרפה עם חברת נוער לקיבוץ. בשנים ההן לא היה בקיבוץ מקום לדיכאון. לקות נפשית נחשבה לגרועה ביותר, מקור לבושה אינסופית, גרועה מנכות פיזית. מילת המפתח בקיבוץ הייתה "לתפקד". וכך היית אמור לקום השכם בבוקר לעבודתך בשדות, בחדר האוכל, ברפת או במפעל ולהמשיך לעמול באש ובמים, בחורף ובקיץ, עם דיכאון או בלעדיו.

אני זוכרת שאפילו בשנים מאוחרות יותר, נניח בסוף שנות התשעים, אם היית מציע לחבר קיבוץ לקבל טיפול נפשי, בשיחות, יעוץ או תרופה, הוא היה נועץ בך מבט כאילו הצעת לו לשתות כוס חלב חמוץ. "מה אני פסיכי?!" הייתה התשובה.

הגר ינאי

והנה, ממש בלי שאני אחשוב על כל ההקשרים לחיי הפרטיים, יצא שטרילוגיית הלווייתן מבבל עוסקת בממלכה שהדיכאון אסור בה באיסור רשמי מפורש. בממלכת בבל המכושפת, ממלכה ששדים ומכונות, יצורי אופל וכוחות מיתולוגיים פועלים בה זה לצד זה, אסור להיות עצוב. לכל אזרח שנתפס עצוב, מהורהר, מלנכולי או מתבודד, הממלכה נותנת טיפול קיצוני שכולל תרופות ו"מחנות הבראה" שהאזרח האומלל נאלץ לשהות בהם עד שיעלה לו חיוך על הפנים. באחד המחנות הנוראים האלו אפילו יש מכונה שמלבישים לאדם על פניו והיא מכריחה אותו לחייך.

במהלך הכתיבה של שלושת הספרים בסדרה הייתי מודעת להמון דברים. לגיבורים שלי, לעלילה, לשפע המידע המיתולוגי שאגרתי בתחקיר שלי. אבל על דבר אחד לא חשבתי בכלל. והוא, עד כמה ממלכת בבל דומה בעצם לקיבוץ של פעם. מצחיק לומר שלא הייתי מודעת לעובדה שלא כתבתי אלגוריה על התרבות העולמית, כפי שחשבתי כשיצאתי לדרך, אלא תיארתי את המקום שגדלתי בו. רק לאחרונה, בעקבות ראיון עם עיתונאית חכמה עם נטייה פסיכולוגית, עמדתי על ההקשרים ופשוט נדהמתי. וואו, אמרתי לעצמי. בעצם כתבתי על אימא.

עטיפת ספר מסע אל לב התהום

אימא היקרה שלי. הכול בא ממך והכל הולך אליך, כל מה שאני עושה, חושבת ומרגישה. גם לי העברת בירושה, כמובן, את הנטייה הדיכאונית שלך. במשך שנים ניסיתי להילחם בה. ואחר כך ניסיתי להשלים אתה. האמירה שלי בשני הספרים הראשונים בסדרה, "הלווייתן מבבל" ו"המים שבין העולמות", הייתה שדיכאון הוא לא סוף העולם ואפשר להשלים אתנו במידה רבה ולחבק אותו. בקיצור שדכדוך מסוים הוא חלק מהחיים.

אבל כעת כשהגעתי לחלק האחרון בסדרה אני כבר לא בטוחה בעמדה הזו. "המסע אל לב התהום" שסוגר את הטרילוגיה מציג את הדיכאון באופן שונה. יונתן, הגיבור הראשי של הסדרה, נכנס לתהום עם חברו הטוב פזוזו, השד המצחיק, השמן, הגרגרן והפחדן (שהוא בעצמו גלולה נוגדת דיכאון). יונתן צריך להתעמת מול התהום שרוצה להשתלט על גופו ונשמתו. ברגע האמת הוא מבין שהוא לא רוצה להיות חלק ממנה. לא. הוא רוצה חיים משל עצמו. נפרדים. ובמובנים רבים לא דיכאוניים. בקיצור הדיכאון אאוט ושמחת החיים אין.

למה השתנתה השקפת העולם שלי? טוב, קודם כל עברו אחת עשרה שנה מאז צאתו של הספר הראשון בסדרה. וכפי שאומרים, החיים קרו בדרך. שלוש בנות קטנות ומתוקות הופיעו בחיי. בנותיי. וכעת אני אימא בעצמי, וכבר לא מרגישה כל כך נלהבת להעביר לדור ההמשך מורשת עצובה. חבל שאימא שלי לא יכולה לראות את החמודות האלו משתוללות ואת הספרים שלי נכתבים. אוי אימא, כמה חבל שאת לא כאן היום לחלוק איתי את הרגע הזה. רגע של הגשמה ויצירה. רגע מאושר.

** הכותבת היא הסופרת הגר ינאי, שמוציאה בימים אלה את "מסע אל לב התהום" (מודן ואוקינוס), הכרך השלישי מטרילוגיית פנטזיה "הלווייתן מבבל". סדרת הספרים שואבת השראה מהמיתולוגיה היהודית, הבבלית והשומרית.

בספר השלישי בטרילוגיה מתייצבים הגיבורים הצעירים לקרב האחרון והגורלי מול האויבים הרודפים אותם. יונתן מרגוליס יורד אל התהום עם ידידו השד פזוזו בחיפוש אחר מרפא לגורלו האפל, המאלץ אותו להמיט אסון על אנשים רבים. הנער והשד יודעים כי התהום היא היחידה שמסוגלת לתקןאת המעוות, אולם הדרך למעמקים מפתיעה ורבת סכנות. אלה, אחותו של יונתן, משלמת את המחיר על אהבתה האסורה להילל בן שחר, מנהיג המורדים, ונושאת בתוצאות. ואילו נין-אורמוז, קיסרית בבל המודחת, נאבקת למען ממלכתה ונלחמת בנסראדור הרשע ובצבא האחשדרפנים שלו.