"גלגולי האהבה" / אליס מונרו

קובץ סיפורים נוסף פרי עטה של אמנית הפרוזה מהמוערכות בעולם, המשרטט כרוניקה רגישה ורחומה של זמננו. מונרו מובילה אותנו אל הפינות האינטימיות ביותר של חיי השגרה הפשוטים

''כל כך קשה לי להאמין שהמצאתי את זה. זה נראה אמיתי כל כך, עד שזה אכן אמיתי."

קובץ סיפורים נוסף פרי עטה של אמנית הפרוזה מהמוערכות בעולם, המשרטט כרוניקה רגישה  ורחומה של זמננו. מונרו מובילה אותנו אל הפינות האינטימיות ביותר של חיי השגרה הפשוטים, ושם חושפת מי אנחנו באמת, אילו בחירות אנו עושים בחיינו, ומה ניסיון החוויה שלנו באהבה.

"אליס מונרו היא אמנית הסיפור הקצר המודרני… והיא טיפחה אותו לכלל שלמות… מונרו משרטטת דיוקנים מופלאים של ההוויה האנושית ומעלה שאלות קיומיות דרך תיאורי היומיום שלנו… אנשים קטנים, רגשות גדולים." (מנימוקי השופטים, פרס נובל 2013)

רוצות עותק של "גלגולי האהבה"? מלאו את הטופס למטה אחרי הסיפור "התפרצות" ואולי תהיו בין הזוכים!

אליס מונרו כריכה

התפרצויות

השניים שמתו היו בראשית שנות השישים לחייהם. שניהם היו גבוהים וחסונים, ונשאו עליהם כמה קילוגרמים עודפים. הוא היה אפור שיער ופניו רבועים ושטוחים משהו. אף רחב מנע ממנו להיראות מכובד להפליא ונאה. השיער שלה היה בלונדיני, מין בלונד־כסוף שכבר לא נראה מלאכותי — אף שאתה יודע שהוא לא טבעי — כי נשים כה רבות בגיל הזה רוכשות אותו. יום אחרי חג המולד, כשהם קפצו לשתות משהו עם פֶּג ורוברט, היא לבשה שמלה אפורה בהירה עם רצועה מבד משובח מבריק, גרבונים אפורים ונעליים אפורות. היא שתתה ג'ין וטוניק. הוא לבש מכנסיים חומים וסוודר בצבע שמנת ושתה ויסקי שיפון מהול במים. לאחרונה הם חזרו מטיול למקסיקו. הוא ניסה מצנחי רחיפה. היא לא רצתה. הם נסעו לראות איזה מקום ביוּקטן — הוא נראה כמו באר — שאומרים שהטילו לתוכו בתולות בתקווה ליבולים טובים.

"אף שלמעשה זאת רק תפיסה של המאה התשע־עשרה," היא אמרה. "רק תפיסה של המאה התשע־עשרה, עיסוק היתר הזה שלהם בבתולים. האמת היא שהם ככל הנראה זרקו אנשים לבאר ללא הבחנה. נערות וגברים וזקנים וכל מי שהצליחו להניח עליו את הידיים. כך שגם אם לא היית בתולה, לא יצאת מכלל סכנה!"

בצדו השני של החדר, שני הבנים של פג — הבכור, קלייטון שהיה בתול, והצעיר קווין שלא — הביטו באישה עם הבלונד הכסוף והלשון הקלילה בסבר פנים חמור ומשועמם. היא אמרה שפעם היתה מורה לספרות אנגלית בתיכון. קלייטון העיר אחר כך שהוא מכיר את הטיפוס.

רוברט ופג היו נשואים כמעט חמש שנים. לרוברט זו היתה הפעם הראשונה, אבל פג נישאה לראשונה בגיל שמונה־עשרה. שני הבנים נולדו בזמן שהיא ובעלה התגוררו אצל הוריו בחווה. בעלה היה נהג משאית שהוביל בהמות משק לבית המטבחיים "קנדה פֶּקֶרס" בטורונטו. אחר כך הוביל גם דברים אחרים שלקחו אותו רחוק יותר ויותר משם. פג והבנים עברו לגילמור, והיא מצאה עבודה בחנות של משפחת קוּיפֶּר, שנקראה "גילמור ארקייד". בעלה התגלגל בסופו של דבר לאזור הארקטי, ושם נהג משאיות לאסדות קידוח ברחבי ים בופור הקפוא. היא התגרשה ממנו.

ה"גילמור ארקייד" היתה בבעלות משפחתו של רוברט אף שלא התגוררו בגילמור. אמו ואחיותיו התקשו להאמין שאפשר לשרוד שבוע במקום כזה. אביו של רוברט קנה את החנות ושתיים נוספות בעיירות סמוכות זמן קצר אחרי מלחמת העולם השנייה. הוא העסיק מנהלים מקומיים ונסע מטורונטו כמה פעמים בשנה כדי לבדוק איך הדברים מתנהלים.

במשך זמן רב רוברט לא התעניין מאוד בעסקים השונים של אביו. הוא השלים תואר בהנדסה אזרחית, והיה לו רעיון עמום לעבוד בארצות נחשלות. הוא מצא עבודה בפרו, טייל בדרום אמריקה, פרש מהנדסה לזמן־מה לטובת עבודה בחווה בקולומביה הבריטית. כשאביו חלה, הוא היה מוכרח לחזור לטורונטו. הוא מצא עבודה כמהנדס באגף הכבישים של הפרובינציה, שלא היתה טובה במיוחד לאדם בגילו. הוא חשב ללמוד הוראה ואולי לנסוע צפונה ללמד את האינדיאנים, לשנות את חייו לחלוטין אחרי שאביו ימות. הוא התקרב לגיל ארבעים אז, וניהל את הרומן הממושך השלישי שלו עם אישה נשואה.

מפעם לפעם נסע לגילמור ולעיירות האחרות כדי להשגיח על החנויות. פעם אחת הביא איתו את לי, הנשואה השלישית — והאחרונה, מתברר. היא הביאה סל פיקניק, שתתה בירה פּימ'ס במכונית, וראתה בנסיעה כולה מעין טיול נחמד, גיחה אל הכפר הנחשל. היא חשבה שתעשה אהבה בשדות הפתוחים, והתרתחה לגלות שהם מלאים פרות או קני תירס לא נוחים.

אביו של רוברט מת, ורוברט אכן שינה את חייו, אבל במקום להיות מורה ולשים פעמיו אל אזורי הפרא, הוא עבר לחיות בגילמור ולנהל את החנויות בעצמו. הוא התחתן עם פג.

זה היה לגמרי במקרה שדווקא פג מצאה אותם.

ביום ראשון בערב האיכרה שמכרה ביצים למשפחת קויפר נקשה על הדלת.

"אני מקווה שלא אכפת לכם שאני מביאה אותן הערב במקום מחר בבוקר," היא אמרה. "אני צריכה לקחת את כלתי לקיצֶ'נֶר לבדיקת אולטרסאונד. הבאתי גם לזוג ויבּל את שלהם, אבל אני חושבת שאין אף אחד בבית. רציתי לשאול אם אכפת לכם שאשאיר אותן כאן? אני צריכה לצאת מוקדם בבוקר. היא התכוונה לנהוג בעצמה אבל חשבתי שזה לא רעיון כל כך טוב. היא כמעט בחודש החמישי ועדיין מקיאה. תגידו להם שהם יכולים לשלם לי בפעם הבאה."

"אין בעיה," אמר רוברט. "אין בעיה בכלל. אנחנו יכולים פשוט לקפוץ אליהם איתן בבוקר. אין בעיה בכלל!" רוברט הוא גבר אתלטי חסון עם שיער גלי מאפיר ועיניים חומות צלולות. החביבות והאדיבות שלו כה תקיפות בדרך כלל, עד שאנשים עלולים לקבל את התחושה שעטים עליהם מכל עבר. הסגנון הזה משרת אותו היטב בגילמור, שם מקובל לחזור על הבטחות, ולמעשה רוב השיחות חוזרות על עצמן כמו מעין ריקוד של כוונות טובות, ללא הפתעות. רק לפעמים כשהוא מדבר עם אנשים הוא חש משהו אחר, מכשול, ואינו יודע לבטח מהו (זדון? עיקשות?), אבל הוא כמו אבן בקרקעית נהר כשאתה שוחה — המים הצלולים נושאים אותך מעליה.

יחסית לתושבי גילמור, פג היא אדם מאופק. היא ניגשה לאישה ולקחה מידיה את הביצים שהחזיקה בזמן שרוברט המשיך להבטיח לה שאין שום בעיה ושאל לשלומה של כלתה ההרה. פג חייכה כדרכה בחנות כשהחזירה לך עודף — חיוך חטוף ועסקי, שום דבר אישי. היא אישה קטנה וכחושה עם רעמת שיער חום רך, נמשים ומראה נקי וצעיר. היא לובשת חצאיות פליסה, חולצות נקיות ומגוהצות מכופתרות עד הגרון, סוודרים בהירים, לפעמים עניבת סרט שחורה. היא נעה בחינניות ובשקט רב. רוברט אמר לה פעם שהוא מעולם לא פגש אישה מסויגת כל כך כמותה. (הנשים שלו היו בדרך כלל פטפטניות, יעילות בלבושן, אף שרשלניות לגבי כמה מהפרטים, מתוחות, חיוניות, "מעניינות".)

פג אמרה שהיא לא יודעת למה הוא מתכוון.

הוא התחיל להסביר מהו אדם מסויג. באותה עת לא ממש הבין לאשורה את השפה של גילמור — הוא עדיין טעה פה ושם — והתייחס ברצינות רבה מדי לגבולות שבדרך כלל כובדו בשיחות יומיומיות.

"אני יודעת מה פירוש המילה," אמרה פג בחיוך. "אני פשוט לא מבינה למה אתה מתאר אותי כך."

מובן שהיא ידעה מה פירוש המילה. פג למדה — בכל חורף חוג אחר שבחרה מתוך ההיצע בתיכון המקומי. היא נרשמה לחוג שעסק בתולדות האמנות, בתרבויות הגדולות של המזרח, בתגליות ומסעות חקר לאורך ההיסטוריה. היא למדה ערב אחד בשבוע, גם כשהיתה עייפה מאוד או מצוננת. היא עברה מבחנים והגישה עבודות. לפעמים רוברט היה מוצא דף מכוסה בכתב היד הקטן המסודר שלה מעל המקרר או על השידה בחדרם.

ועל כן אנו נוכחים כי חשיבותו של הנסיך אנריקה הספן טמונה בהשראה ובעידוד שנתן לחוקרי ארצות אחרים בפורטוגל, אף שלא יצא למסעות בעצמו.

 האמירות הכנות, כתב היד המוקפד והזעיר עד כאב נגעו ללבו, והוא כעס שאף פעם לא קיבלה יותר מתשעים על העבודות האלה שהשקיעה בהן את נשמתה.

"אני לא עושה את זה בשביל הציונים," אמרה פג. לחייה האדימו תחת הנמשים כאילו מדובר בווידוי אישי. "אני נהנית מזה."

רוברט קם לפני עלות השחר בבוקר יום שני, עמד ליד דלפק המטבח ושתה קפה בעודו משקיף מהחלון אל השדות העוטים שלג. השמים היו צלולים והטמפרטורות צנחו. זה עמד להיות אחד מהימים הבהירים, הקרים האכזריים בינואר שמגיעים אחרי שבועות של רוח מערבית, של שלג מתערבל ויורד. נחלים, נהרות ואגמים עטו קרח. ימת יורון קפאה לכל מלוא העין. אולי כל־כולה השנה. זה כבר קרה, אף שלעתים נדירות.

היה עליו לנסוע לקֶנילי, לחנות של המשפחה שם. קרח על הגג גרם למים תחתיו לסגת ולדלוף דרך התקרה. הוא יצטרך לגרד את הקרח ולפנותו מהגג. יידרש לו חצי יום לפחות.

את כל עבודות התיקונים והתחזוקה בחנות ובבית הזה עושה רוברט בעצמו. הוא למד שרברבות וחשמל. הוא נהנה מהתחושה שהוא מסתדר. הוא נהנה מהקושי ומהחורפים הקשים כאן. זאת ארץ אחרת, ובמרחק של לא יותר ממאה ושישים קילומטרים מטורונטו. חגורת השלג. המעבר לגור כאן דמה למדי ליציאה אל מרחבי הפרא, אחרי הכול. סופות שלגים עדיין בודדו את העיירות והכפרים. החורף יורד כבד על הארץ, מתבסס בדיוק כמו מעטה הקרח בגובה שלושה קילומטרים לפני אלפי שנים. זר לא יבין איך אנשים כאן חיים בתוככי החורף. הם זהירים, שקולים, מותשים, נמרצים.

מה שהוא אוהב בבית הזה הוא הנוף העורפי אל המרחבים הפתוחים. הוא מפצה על הרחוב ללא מוצא המשתרך לו בלי עצים או מדרכות. הרחוב נפתח אחרי המלחמה — אז היה מובן מאליו שכולם ייסעו במכוניות ולא ילכו ברגל לשום מקום. וכך היה. הבתים קרובים למדי לרחוב וזה לזה, וכשכל דייריהם בבית, המכוניות תופסות כמעט את כל המרחב שבו היו אמורים להיות מדרכות, שדירות, עצים נותני צל.

רוברט היה מוכן כמובן לקנות בית אחר. הוא הניח שהם יעשו את זה. היו — ישנם — בתים ישנים ויפים למכירה בגילמור במחירי בדיחה בסטנדרטים של עיר. פג אמרה שהיא לא רואה את עצמה גרה בבתים כאלה. הוא הציע לבנות לה בית חדש בחלקה שבצדה השני של העיירה. היא לא רצתה גם את זה. היא רצתה להישאר בבית הזה שהיה הבית הראשון שהיא והבנים גרו בו לבדם. אז רוברט קנה אותו — היא רק שכרה — ובנה חדר שינה ראשי וחדר שינה נוסף, והפך את המרתף לחדר טלוויזיה. הוא קיבל עזרה מקווין, פחות מקלייטון. הבית עדיין נראה מהרחוב כמו הבית שהוא חנה מולו בפעם הראשונה שהסיע את פג הביתה מהעבודה. גובהו קומה וחצי, עם גג נטוי וחלון בסלון מחולק לריבועים כמו חלון באיגרת חג מולד. חיפוי אלומיניום לבן, תריסים שחורים צרים, גימורים שחורים. כשחזר לטורונטו הוא חשב על פג שחיה בבית הזה. הוא חשב על החיים הסדורים, המוגבלים, הרציניים והנחשקים שלה.

הוא הבחין בביצים של הזוג ויבל על הדלפק. הוא חשב לקחת אותן אליהם. אבל השעה היתה מוקדמת מדי. הדלת תהיה נעולה. הוא לא רצה להעיר אותם. פג יכולה לקחת את הביצים כשתצא לפתוח את החנות. הוא לקח את המארקר שהיה מונח על המדף תחת פנקס התזכורות שלה וכתב על נייר מגבת, אל תשכחי את הביצים לוויבלים. אוהב, רוברט. הביצים האלה לא היו זולות יותר מאלה שקונים בסופרמרקט. אלא שרוברט אהב לקנות אותן מהחווה. והן היו חומות. פג אמרה שלעירוניים יש קטע עם ביצים חומות — הם חושבים שביצים חומות טבעיות יותר איכשהו, כמו סוכר חום.

כשיצא עם המכונית בנסיעה לאחור, הוא ראה שהמכונית של הזוג ויבל עומדת בחניה. אז הם חזרו מאיפה שלא היו אתמול בלילה. אחר כך הוא ראה שהשלג שערמה מפלסת השלג המקומית מול שביל הגישה שלהם לא פונה. המפלסת ודאי עברה שם בלילה. אבל הוא עצמו לא היה צריך לפנות שלג; לא ירד שלג טרי בלילה, והמפלסת לא יצאה. השלג היה מיום אתמול. לא ייתכן שהם יצאו אתמול בערב. אלא אם כן יצאו ברגל. המדרכות לא פונו אלא לאורך הרחוב הראשי והרחובות סביב בית הספר, והיה קשה לצעוד לאורך הרחובות שנעשו צרים בין גדות השלג, אבל משום שהיו חדשים בעיירה, אולי לא ידעו זאת ויצאו.

הוא לא בחן את השלג היטב כדי לראות אם ישנן עקבות.

הוא דמיין לעצמו את מה שקרה. תחילה מתוך הדוח של השוטר, אחר כך מהדברים של פג.

פג יצאה מהבית בסביבות שמונה ועשרים. קלייטון כבר יצא לבית הספר, וקווין שהחלים מדלקת אוזניים ישב במרתף, האזין לקלטת של בילי איידול וצפה בשעשועון בטלוויזיה. פג לא שכחה את הביצים. היא נכנסה למכונית והתניעה כדי שתתחמם, אחר כך יצאה לרחוב וניגשה אל ערימת השלג הלא מפונה של הזוג ויבל, ופסעה בשביל הגישה שלהם אל הדלת הצדדית. היא היתה בצעיף ובכובע הסרוגים הלבנים שלה ובמעיל פוך בצבע לילך. המעילים האלה שיוו לרוב הנשים בגילמור מראה של חביות, אבל פג שהיתה דקה מאוד, נראתה בסדר.

הבתים ברחוב נבנו במקור על פי שלוש תוכניות בלבד. אך בשלב זה רובם שונו לבלי הכר, עם חלונות חדשים, מרפסות, אגפי משנה ורחבות עץ, כך שהיה קשה למצוא שניים זהים. בית הזוג ויבל נבנה כהעתק של בית משפחת קויפר, אבל החלון הקדמי שוּנה — שמשות הריבועים שלו סולקו — והגג הורם, כך שהיה חלון גדול בקומה השנייה שהשקיף אל הרחוב. החיפוי היה ירקרק והגימורים לבנים, ולא היו תריסים.

הדלת הצדדית נפתחה אל חדר שירות, בדיוק כמו הדלת בבית של פג. היא נקשה קלות תחילה במחשבה שהם במטבח ששכן במרחק צעדים אחדים מחדר השירות. היא הבחינה במכונית כמובן, ותהתה אם הם הגיעו הביתה מאוחר ועדיין ישנו. (עוד לא עלה בדעתה שהשלג לא פונה, והעובדה שהמפלסת לא עברה שם בלילה. זה עלה בדעתה אחר כך כשנכנסה למכונית שלה ויצאה מהחניה בנסיעה לאחור.) היא נקשה חזק יותר ויותר. פניה כבר החלו לעקצץ בקור הבוהק. היא ניסתה לפתוח את הדלת וגילתה שאינה נעולה. היא פתחה אותה ונכנסה פנימה וקראה.

החדר הקטן היה חשוך. מעט האור שבקע מהמטבח לא סייע, והיה צלון במבוק מעל הדלת הצדדית. היא הניחה את הביצים על מייבש הכביסה והתכוונה להשאיר אותן שם. אחר כך חשבה כי מוטב שתכניס אותן למטבח, למקרה שהם ירצו ביצים לארוחת בוקר והן אזלו. הם לא יחשבו לחפש בחדר השירות.

(כך למעשה הסביר זאת רוברט לעצמו. היא לא תיארה את זה כך, אבל הוא שכח שלא. היא רק אמרה, "חשבתי שאם אני פה אז כבר אכניס אותן למטבח.")

במטבח היו אותם צלוני במבוק על החלון שמעל הכיור ומעל החלונות בפינת האכילה, ופירוש הדבר שעל אף שהחדר פנה מזרחה, כמו המטבח של משפחת קויפר, ואף שהשמש זרחה במלואה בשעה זו, רק אור מועט חדר פנימה. היום כאן טרם החל.

אבל הבית היה חמים. אולי הם קמו לפני זמן־מה, הגבירו את הטמפרטורה וחזרו לישון. אולי השאירו את החימום דולק כל הלילה — אף שהם נראו לפג חסכנים יותר מזה. היא הניחה את הביצים על הדלפק ליד הכיור. מבנה המטבח היה כמעט זהה לשלה. היא הבחינה בכמה כלים בערימה, שטופים אבל לא רחוצים, כאילו הם אכלו משהו לפני שהלכו לישון.

היא קראה שוב מפתח הסלון.

הסלון היה מסודר יפה. פג חשבה שהוא מסודר מדי איכשהו, אבל — כפי שאמרה לרוברט — כך נראה ככל הנראה סלון של זוג בגמלאות בעיני אישה שרגילה לילדים קטנים בבית. פג אף פעם לא חוותה סדר סביבה במידה שהשביעה את רצונה, משום שעברה לשם אחרי שגרה בחווה הצפופה של הורי בעלה, הם וששת בניהם, ועוד תרמה לצפיפותה עם תינוקות משלה. היא סיפרה לרוברט איך פעם ביקשה קוביית סבון יפה לחג המולד, סבון ורוד מעוטר תבליט של ורדים. כשקיבלה אותו החביאה אותו אחרי כל שימוש כדי שלא ייסדק ויתעפש בסדקים, כפי שקרה תמיד לסבונים בבית הזה. היא היתה בוגרת באותה עת, או כך חשבה את עצמה.

היא רקעה במגפיה כדי לנער את השלג בחדר השירות. אף על פי כן היססה לחצות את השטיח הבהיר הנקי בסלון. היא שוב קראה. היא נקבה בשמותיהם הפרטיים של בני הזוג ויבל, שהיא בקושי הכירה. וולטר ונורה. הם עברו לשם באפריל האחרון, ומאז כבר יצאו לשני טיולים, אז היא הרגישה כאילו אינה מכירה אותם היטב כלל, אבל נשמע לה טיפשי לקרוא, "מר וגברת ויבל. אתם ערים, מר וגברת ויבל?"

שום תשובה.

היה להם גרם מדרגות פתוח מהסלון לקומה השנייה, בדיוק כמו לפג ולרוברט. פג פסעה כעת על השטיח הבהיר הנקי אל רגלי המדרגות שחופו באותו שטיח. היא התחילה לעלות. היא לא קראה שוב.

ודאי ידעה אז, אחרת היתה קוראת. זה יהיה הדבר הרגיל לעשותו, להמשיך ולקרוא ככל שאתה קרב למקום שאנשים אולי ישנים בו. כדי להתריע. אולי הם שקועים בשינה עמוקה. שיכורים. זה לא היה מנהגם של בני הזוג, למיטב ידיעתם של אנשים, אבל איש לא הכירם היטב. בגמלאות. פרישה מוקדמת. הוא היה רואה חשבון; היא מורה. הם גרו בהמילטון. הם בחרו בגילמור כי לוולטר ויבל היו כאן דודים שהוא ביקר בילדותו. שניהם כבר מתו, הדודים, אבל המקום ודאי עורר בו זיכרונות נעימים. והוא היה זול; הבית הזה היה בהחלט זול יותר ממה שיכלו להרשות לעצמם. הם התכוונו לכלות את כספם בטיולים. לא היו להם ילדים.

היא לא קראה; היא לא עצרה שוב. היא עלתה במדרגות ולא הביטה סביבה בתוך כך; היא הביטה לפנים. לפניה היה חדר האמבטיה ודלתו פתוחה. הוא היה נקי וריק.

היא פנתה בראש המדרגות אל חדר השינה של הזוג ויבל. היא מעולם לא היתה בקומה השנייה בבית הזה, אבל היא ידעה איפה הוא. זה החדר המורחב בחזית עם החלון הגדול שהשקיף לרחוב.

הדלת לחדר הזה היתה פתוחה.

*

פג ירדה במדרגות ויצאה מהבית דרך המטבח, חדר השירות והדלת הצדדית. עקבותיה ניכרו על השטיח ועל אריחי הלינוליאום ובשלג בחוץ. היא סגרה את הדלת אחריה. המכונית שלה עמדה מונעת כל הזמן הזה, אפופה עננת אדים קטנה. היא נכנסה פנימה, יצאה בנסיעה לאחור והמשיכה לתחנת המשטרה בבית העירייה.

"קור כלבים הבוקר, פג," אמר השוטר.

"כן."

"אז איך אני יכול לעזור לך?"

רוברט שמע עוד מקארן.

קארן אדמס היתה מוכרת ב"גילמור ארקייד". היא היתה צעירה נשואה, מבנה גופה מוצק, נעימה בדרך כלל, ערנית מבלי להיראות כך במיוחד, יעילה בלי לעשות הרבה רעש. היא הסתדרה היטב עם הלקוחות; היא הסתדרה עם פג ורוברט. היא הכירה את פג זמן רב יותר, כמובן. היא הגנה עליה מאנשים שאמרו שפג מרימה את האף מאז שהתחתנה עם כסף. קארן אמרה שפג היא כמו שהיתה תמיד. אבל אחרי היום היא אמרה, "תמיד האמנתי שפג ואני חברות, אבל עכשיו אני כבר לא כל כך בטוחה."

קארן התחילה לעבוד בעשר. היא הגיעה כמה דקות קודם ושאלה אם היו הרבה לקוחות, ופג אמרה שלא, אף אחד.

"אין פלא," אמרה קארן. "קר מדי. אם היתה נושבת קצת רוח, זה היה רצח."

פג הכינה קפה. היתה להם מכונת קפה חדשה, מתנת חג מולד מרוברט לחנות. עד כה היה עליהן ללכת לקנות קפה במאפייה בהמשך הרחוב.

"הדבר הזה לא מדהים?" אמרה קארן כשהכינה לעצמה קפה.

פג אמרה שכן. היא ניגבה כמה עקבות על הרצפה.

"אוי," אמרה קארן. "זאת אני או את?"

"אני חושבת שאני," אמרה פג.

"אז לא חשבתי שזה מוזר," אמרה קארן אחר כך. "חשבתי שהיא בטח הכניסה איתה בוץ. לא עצרתי לחשוב, איפה מגיעים כאן לבוץ עם כל השלג הזה מסביב?"

כעבור זמן־מה לקוחה נכנסה. זאת היתה סיליה סימס, והיא שמעה. קארן היתה בקופה, ופג בדקה כמה חשבוניות מאחור. סיליה סיפרה לקארן. היא לא ידעה הרבה; היא לא ידעה איך זה קרה או שפג היתה מעורבת.

קארן צעקה לעורף החנות. "פג! פג! משהו נורא קרה, ואלה השכנים שלך!"

פג צעקה חזרה, "אני יודעת."

סיליה זקפה גבות לעומת קארן — היא היתה אחת מאלה שלא אהבו את הגישה של פג —קארן פנתה הצדה בנאמנות וחיכתה עד שסיליה תצא מהחנות. אחר כך היא מיהרה לירכתי החנות, מטלטלת קולבים על מתליהם.

"ירו למוות בזוג ויבר, פג. את יודעת?"

פג אמרה, "כן. אני מצאתי אותם."

"באמת! מתי?"

"הבוקר, לפני שבאתי לעבודה."

"הם נרצחו!"

"זה היה רצח והתאבדות," אמרה פג. "הוא ירה בה ואחר כך בעצמו. זה מה שקרה."

"כשהיא סיפרה לי את זה," אמרה קארן, "התחלתי לרעוד. רעדתי כולי ולא יכולתי לעצור." כשסיפרה את זה לרוברט, היא רעדה שוב כדי להמחיש, והכניסה את הידיים לשרוולי חליפת הריצה הכחולה הקטיפתית שלה.

"אז אמרתי, 'מה עשית כשמצאת אותם,' והיא אמרה, 'הלכתי ודיווחתי למשטרה.' ואני אמרתי, 'צרחת, או מה?' שאלתי אם היא לא חטפה פיק ברכיים, כי אני יודעת שאני הייתי חוטפת. אני לא מדמיינת איך הייתי מוציאה את עצמי משם. היא אמרה שהיא לא כל כך זוכרת איך היא יצאה משם, אבל היא כן זוכרת שסגרה את הדלת, זאת החיצונית, וחשבה שכדאי לוודא שהדלת סגורה שלא ייכנס פנימה איזה כלב. זה לא נורא? היא צודקת, אבל זה נורא לחשוב ככה. אתה חושב שהיא בהלם?"

"לא," אמר רוברט. "אני חושב שהיא בסדר."

השיחה הזאת התרחשה בירכתי החנות אחר הצהריים, כשפג יצאה לקנות כריך.

"היא לא אמרה לי מילה. כלום. אמרתי לה, 'איך לא סיפרת לי על זה כלום, פג,' והיא אמרה, 'ידעתי שתגלי בקרוב.' אמרתי לה, 'כן, אבל יכולת להגיד לי.' 'אני מצטערת,' היא ענתה לי. 'אני מצטערת.' כאילו היא מתנצלת על משהו קטן כמו לשתות מהספל שלי. אלא שפג לעולם לא תעשה דבר כזה."

רוברט סיים בסביבות הצהריים את מה שעשה בחנות בקנילי והחליט לנסוע חזרה לגילמור לפני שיאכל משהו. היה דיינר בדרך מקנילי, מחוץ לעיירה, והוא חשב לעצור שם. כמה נהגי משאיות ומטיילים בדרך כלל אכלו שם, אבל רוב הסועדים היו מקומיים — חוואים בדרך הביתה, אנשי עסקים ופועלים שיצאו מהעיירה. רוברט אהב את המקום הזה, והוא נכנס אליו היום בתחושת ציפייה קלילה. הוא היה רעב מעבודתו באוויר הקר ומודע לזוהרו של היום. השלג שכיסה את השדות נראה מפוסל, בוהק וקבוע כמו שיש. הוא נמלא תחושה שחש תכופות בגילמור, שהוא עולה על במה לא רשמית בעיצומו של מחזה חופשי מהנה. והוא ידע את התפקיד שלו — או לפחות ידע שהאלתורים שלו יצליחו. לעתים נדמה שהאיכות הזאת מאפיינת את כל חייו בגילמור, אך אם אי־פעם ינסה לתאר אותם כך, ישתמעו מכך חיים מלאכותיים, מוכוונים, לא רציניים לגמרי. וההיפך הוא הנכון. אז כשפגש מישהו מחייו הקודמים, כפי שקרה לעתים כשנסע לטורונטו, ונשאל איך החיים בגילמור, הוא היה אומר, "אין לך מושג כמה טוב לי!" וזאת היתה בדיוק האמת.

*

"למה לא יצרתְ איתי קשר?"

"הייתָ על הגג."

"יכולת להתקשר לחנות ולהודיע לאֶלי. היא היתה מודיעה לי."

"ובשביל מה?"

"לפחות הייתי חוזר הביתה."

הוא נסע מהדיינר היישר לחנות בלי לאכול מה שהזמין. הוא לא חשב שימצא את פג מעורערת בדרך כלשהי — הוא הכיר אותה טוב מספיק — אבל הוא כן חשב שהיא תרצה ללכת הביתה, תניח לו להכין לה משקה, תשב קצת לספר לו על מה שקרה.

היא לא רצתה. היא רצתה ללכת למאפייה בהמשך הרחוב כדי לאכול את ארוחת הצהריים הרגילה שלה — לחמנייה עם ירך חזיר וגבינה.

"נתתי לקארן לצאת לאכול, אבל לי לא היה זמן. להביא גם לך? אם לא אכלת בדיינר, אולי כדאי."

כשהביאה לו את הכריך הוא ישב ואכל אותו ליד השולחן שבו טיפלה בחשבוניות. היא מילאה קפה ומים במכונה.

"אני לא יכולה לדמיין איך הסתדרנו בלעדיה."

הוא הביט במעיל הלילך של פג שנתלה לצד המעיל האדום של קארן על דלת חדר השירותים. על מעיל הלילך היתה מריחה ארוכה ויבשה של צבע חום־אדמדם אל קו המכפלת.

מובן שזה לא צבע. אבל על המעיל שלה? איך הגיע דם למעיל שלה? היא בטח התחככה בהם בחדר ההוא. היא בטח התקרבה אליהם.

אחר כך הוא נזכר בשיחות ששמע בדיינר והבין שהיא לא היתה צריכה להתקרב מאוד. אולי התלכלכה בדם מהמשקוף. השוטר ביקר בדיינר ואמר שהיה דם בכל מקום, ולא רק דם.

"הוא לא היה צריך להשתמש ברובה ציד לדבר כזה," אמר אחד הגברים בדיינר.

מישהו אחר אמר, "אולי רובה ציד זה כל מה שהיה לו."

*

החנות המתה קונים רוב שעות אחר הצהריים. אנשים ברחוב, במאפייה ובבית הקפה ובבנק ובבית הדואר — מדברים. אנשים רצו לדבר פנים אל פנים. הם היו מוכרחים לצאת לעשות את זה חרף הקור. דיבורים בטלפון לא הספיקו.

מה שקרה תחילה, הבין רוברט, הוא שאנשים דיברו בטלפון, פשוט התקשרו לכל מי שעלה בדעתם ואולי לא שמע. קארן התקשרה לחברה שלה שירלי ששכבה בבית עם שפעת, ולאמא שלה שהיתה מאושפזת בבית החולים עם ירך שבורה. מתברר שאמה כבר ידעה — כל בית החולים ידע. ושירלי אמרה, "אחותי כבר סיפרה לי."

נכון שאנשים מעריכים את רגע הבשורה של החדשות ומצפים לו — קארן כעסה על אחותה של שירלי שלא עבדה והיתה יכולה להגיע לטלפון בכל עת — אבל מאחורי הדחף הזה עמדו גם טוב לב והתחשבות אמיתיים. כך חשב רוברט. "ידעתי שהיא לא היתה רוצה לא לדעת," אמרה קארן, וזה נכון. איש לא היה רוצה לא לדעת. לצאת אל הרחוב בלי לדעת. להמשיך ולעשות את כל הדברים היומיומיים הרגילים, בלי לדעת. הוא עצמו חש מוטרד, אפילו מושפל קמעה, לחשוב שהוא לא ידע; פג לא הודיעה לו.

השיחות עסקו במה שהתרחש לפני אירועי הבוקר. היכן נראה הזוג ויבּל, וכמה בלתי מזיקים ותמימים נראו, וכמה סמוך לרגע שבו הכול השתנה?

היא עמדה בתור בבנק אוף מונטריאול ביום שישי אחר

הצהריים.

הוא הסתפר ביום שבת בבוקר.

הם היו יחד, קנו מצרכים באַיי־ג'י־אֵיי ביום שישי בערב בסביבות שמונה.

מה הם קנו? מלאי מכובד? מבצעים מיוחדים, מציאות, מספיק ליום־יומיים?

יותר ממספיק. שקית תפוחי אדמה, למשל.

אחר כך סיבות. השיחות עברו לסיבות. מטבע הדברים. שום תיאוריות לא נרקמו בדיינר. איש לא ידע את הסיבה, איש לא תיאר לעצמו. אבל עד שירד הערב כבר היו יותר מדי הסברים.

בעיות כלכליות. הוא היה מעורב באיזו תוכנית השקעות גרועה בהמילטון. איזו עסקה פרועה עם פוטנציאל רווח גבוה שקרסה. כל כספם אזל, והם היו צריכים לחיות את שארית חייהם על קצבת הזקנה.

הם היו חייבים כסף למס הכנסה. ומשום שהיה רואה חשבון, הוא חשב שיוכל להציל את המצב, אבל עלו עליו. עכשיו הוא ייחשף, אולי יורשע, יושפל בפומבי, ירד מנכסיו. גם אם רימה רק את הממשלה, זאת עדיין תהיה חרפה כשדבר כזה יתגלה.

הרבה כסף?

בטח. המון.

זה כלל לא היה עניין של כסף. הם היו חולים. אחד מהם או שניהם. סרטן. דלקת פרקים קשה. אלצהיימר. בעיות נפשיות חוזרות. מדובר היה בבריאות, לא בכסף. הם חששו מסבל ומאין אונים, לא מעוני.

שני מחנות־דעה החלו ניכרים בין גברים לנשים. ברוב המקרים הגברים הם שהאמינו והתעקשו שהבעיה היתה כסף, והנשים הן שדיברו על מחלה. מי יהרוג את עצמו רק מפני שהוא עני, אמרו כמה מהנשים בלעג. או אפילו מפני שהוא עלול לשבת בכלא. וזו גם תמיד היתה אישה שהציעה אומללות בחיי הנישואים, שרמזה על דרמה של בגידה שהתגלתה או זיכרון של בגידה ישנה.

רוברט הקשיב לכל ההסברים האלה אבל לא האמין לאף אחד מהם. הפסד כסף, סרטן, אלצהיימר. כולם היו אפשריים בעיניו במידה שווה, חלולים ומיותרים במידה שווה. הוא האמין בכל אחד מהם לחמש דקות בערך, לא יותר. אילו היה יכול להאמין באחד מהם, לדבוק בו, משהו כמו היה עוקר את ציפורניו מחזהו ומניח לו לנשום.

("הם לא היו אנשי גילמור, לא באמת," אמרה לו אישה אחת בבנק. אחר כך היא נראתה נבוכה. "לא התכוונתי כמוך.")

פג העסיקה את עצמה בסידור סוודרים, כפפות וחליפות שלג לילדים לקראת מבצעי המכירות של ינואר. נשים ניגשו אליה בזמן שסימנה תגיות, והיא שאלה, "אפשר לעזור?" כך שהן מצאו את עצמן בעמדה של לקוחות ונאלצו לומר שהן מחפשות משהו. החנות החזיקה בגדי נשים וילדים, מצעים, מגבות, צמר לסריגה, כלי מטבח, ממתקים במשקל, מגזינים, ספלים, פרחים מלאכותיים ועוד שלל פריטים נוספים, אז לא היה קשה לחשוב על משהו.

מה הן באמת חיפשו? בכל הקשור לפרטים, לתיאור, לא הרבה מן הסתם. מעטים רוצים לדעת זאת, או יודו שהם רוצים בחמדנות ובגילוי לב. הם רוצים, הם לא רוצים. הם מתחילים לשאול, הם עוצרים בעצמם. הם מקשיבים והם נסוגים. אולי ביקשו לעצמן רק הכרה כלשהי מפג, איזו מילה או מבט שיאפשרו להם לומר אחר כך, "פג קוּיפֶּר שבורה לגמרי." "ראיתי את פג קויפר. היא לא אמרה הרבה אבל ראו עליה שהיא שבורה לגמרי."

כמה אנשים ניסו לדבר איתה בכל מקרה.

"זה לא נורא מה שקרה לידכם?"

"כן, נורא."

"בטח הכרתם אותם קצת, כי הייתם שכנים."

"לא ממש. בקושי הכרנו אותם."

"אף פעם לא הבחנתם במשהו שגרם לכם לחשוב שדבר כזה עלול לקרות?"

"לא הבחנו בשום דבר בכלל."

רוברט דמיין את בני הזוג ויבל נכנסים למכונית שלהם שחנתה בשביל הגישה ויוצאים ממנה. שם הוא ראה אותם בדרך כלל. הוא נזכר בביקור שלהם ביום שאחרי חג המולד. הרגליים האפורות שלה הזכירו לו נזירה. כשדיברה על בתולים זה הביך את פג והילדים. היא קצת הזכירה לרוברט את הנשים מהסוג שנהג להתרועע איתן. בעלה היה דברני פחות, אף שלא ביישן. הם דיברו על אוכל מקסיקני שככל הנראה לא מצא חן בעיני הבעל. הוא לא אהב לאכול במסעדות.

פג אמרה, "כמו כל הגברים!"

זה הפתיע את רוברט, ששאל אותה אחר כך אם היתה רוצה לאכול בחוץ לעתים קרובות יותר.

"אמרתי את זה רק כדי לתמוך בה. היה נדמה לי שהוא מסתכל בה בכעס."

הוא הסתכל בכעס? רוברט לא הבחין. הוא נראה אדם בעל שליטה עצמית מכדי להסתכל בכעס על אשתו בציבור. בעל מזג נוח מדי ככלל, ואולי במובן מסוים עצל מכדי להסתכל בכעס על מישהו בכל מקום שהוא.

אבל לא מתאים לפג להגזים.

קטעי מידע הוסיפו להגיע. שם נעוריה של נורה ויבל. דריסקוֹל. נורה דריסקול. מישהו הכיר אישה שלימדה איתה באותו בית ספר בהמילטון. מורה אהובה, אופנתית בלבושה, התקשתה לשמור על סדר בכיתה. למדה קורס לצרפתית מדוברת וקורס לבישול צרפתי.

כמה מהנשים כאן שאלו אותה אם היא מעוניינת לפתוח מועדון קריאה, והיא הסכימה.

הוא נטה יותר להצטרף לכל מיני קבוצות בהמילטון מאשר כאן. מועדון רוטרי. מועדון הליונז. אולי מסיבות עסקיות.

הם לא פקדו את הכנסייה, למיטב ידיעתם של אנשים, לא בהמילטון ולא כאן.

(רוברט צדק לגבי הסיבות. בגילמור הכול מתגלה במוקדם או במאוחר. סודיות וחשאיות נתפסו כמנוגדות לאינטרס הציבורי. ישנה רשת של אנשים שבני זוגם או קרוביהם עובדים במשרדים שבהם נשמר כל התיעוד.

לא היתה שום תוכנית השקעה, לא בהמילטון ולא בשום מקום אחר. שום חקירה של רשות המסים. שום בעיה כספית. שום סרטן, בעיות בלב, לחץ דם גבוה. היא ראתה רופא בעקבות כאבי ראש, אבל הרופא לא חשב שמדובר במיגרנות או במשהו חמור אחר.

בהלוויה ביום חמישי, הכומר של הכנסייה המאוחדת — שבדרך כלל נקרא לדגל במקרים שבהם לא היה ידוע אם המתים משתייכים לכנסייה כלשהי — דיבר על הלחצים והאילוצים של החיים המודרניים, אבל לא סיפק רמזים מפורטים יותר. היו שהתאכזבו, כאילו ציפו ממנו לספק אותם — או חשבו שאולי ידבר לפחות על הסכנות שבהתרחקות מהאמונה ומהכנסייה, החטא שבייאוש. אחרים חשבו שלו אמר כל מילה נוספת מעבר למה שאמר, היה חוטא בסרות טעם.)

עוד אדם שחשב שפג היתה צריכה לספר לו היה קווין. הוא חיכה להם כשחזרו הביתה. הוא עדיין היה בפיג'מה שלו.

למה היא לא חזרה הביתה במקום לנסוע לתחנת המשטרה? למה לא התקשרה אליו? היא היתה יכולה לחזור ולהתקשר. קווין היה יכול להתקשר. לכל הפחות היא היתה יכלה להתקשר אליו מהחנות.

הוא ישב במרתף כל הבוקר וצפה בטלוויזיה. הוא לא שמע שהמשטרה באה; הוא לא ראה אותם נכנסים או יוצאים. הוא לא ידע כלום על המתרחש עד שחברה שלו, שָאנָה, התקשרה אליו מבית הספר בהפסקת הצהריים.

"היא אמרה שהם הוציאו את הגופות בשקיות אשפה."

"איך היא יכולה לדעת?" שאל קלייטון. "חשבתי שהיא היתה בבית הספר."

"מישהו אמר לה."

"היא ראתה את זה בטלוויזיה."

"היא אמרה שהם הוציאו אותם בשקיות אשפה."

"שאנה מפגרת. היא טובה רק לדבר אחד."

"יש אנשים שלא טובים לכלום."

קלייטון היה בן שש־עשרה, וקווין בן ארבע־עשרה. הפרש של שנתיים אבל של שלוש כיתות, כי קלייטון היה מחונן וקווין לא.

"מספיק," אמרה פג. היא הוציאה רוטב ספגטי מהמקפיא והפשירה אותו. "קלייטון. קווין. תפשילו שרוולים ותחתכו לי סלט."

קווין אמר, "אני חולה. אני עלול לזהם אותו."

הוא הרים את המפה וכרך אותה סביב כתפיו כמו רדיד.

"אנחנו צריכים לאכול מזה?" שאל קלייטון. "עכשיו הוא ליכלך אותה בטינופת שלו?"

פג שאלה את רוברט, "אנחנו שותים יין?"

בימי שבת וראשון בערב הם בדרך כלל שתו יין, אבל הערב רוברט לא חשב על זה. הוא ירד למרתף להביא אותו. כשחזר פג שפכה ספגטי לסיר, וקווין זנח את המפה. קלייטון הכין את הסלט. קלייטון היה דק גזרה כמו אמו, ונחוש להצליח. אצן כוכב, תלמיד מצטיין.

קווין הסתובב לכולם בין הרגליים במטבח ודיבר עם פג. הוא כבר היה גבוה מקלייטון ומפג, אולי אף גבוה מרוברט. היו לו כתפיים רחבות ורגליים כחושות ושיער שחור עשוי בתסרוקת הקרובה ביותר למוהוק משאי־פעם העז לעצב לעצמו. שאנה סיפרה אותו. עורו הבהיר תכופות התכסה פצעונים. נראה שלבנות לא אכפת.

"אז היה?" שאל קווין. "היה דם וגושים בכל מקום?"

"מפלצת," אמר קלייטון.

"הם היו בני אדם, קווין," אמר רוברט.

"היו," אמר קווין. "אני יודע שהם היו בני אדם. הכנתי להם משקאות ביום שאחרי חג המולד. היא שתתה ג'ין והוא שתה ויסקי שיפון. הם היו בני אדם אז, אבל עכשיו הם רק כימיקלים. אמא? מה ראית קודם? שאנה אמרה שהיה דם וגושים אפילו במסדרון."

"הוא נהיה אטום מרוב טלוויזיה. הוא חושב שזה סרט. הוא לא מבדיל בין דם אמיתי לדם בסרטים."

"אמא? הדם השפריץ לכל הכיוונים?"

לרוברט היה כלל להניח לפג להתמודד עם הבנים שלה, אלא אם כן היא מבקשת עזרה. אבל הפעם הוא אמר, "קווין, אתה יודע שהגיע הזמן שתסתום."

"זאת לא אשמתו," אמר קלייטון, "שהוא מפלצת."

"גם אתה, קלייטון. גם אתה."

אך כעבור רגע קלייטון שאל, "אמא? צרחת?"

"לא," אמרה פג בהרהור. "לא צרחתי. אולי כי לא היה מי שישמע אותי. אז לא."

"אני אולי הייתי שומע אותך," אמר קווין בניסיון זהיר להגיב.

"ראית טלוויזיה."

"ראיתי בלי קול. שמעתי מוזיקה. אולי הייתי שומע אותך למרות המוזיקה אם היית צורחת חזק מספיק."

פג טעמה מעט ספגטי. רוברט הביט בה מפעם לפעם. הוא היה אומר שהביט בה כדי לראות אם היא במצוקה כלשהי, אם היא נראית קהת חושים או משונה או אם היא רועדת, אם הפילה דברים או הטיחה סירים. אבל למעשה הוא הביט רק משום שלא היה זכר לקשיים כאלה, ומשום שהוא ידע שלא יהיו. היא הכינה ארוחה רגילה, הקשיבה לבנים בדרכה הביקורתית משהו אך רגועה. הדבר היחיד שבלט יותר מן הרגיל בעיני רוברט הוא החינניות שלה, הקלילות שלה, הזריזות שלה והנינוחות במטבח.

נימת קולה כשדיברה עם הבנים שלה, תחת חומרתה, היתה מטלטלת בשלוותה.

"קווין, לך תתלבש אם אתה רוצה לשבת ליד השולחן."

"אני יכול לאכול בפיג'מה."

"לא."

"אני יכול לאכול במיטה."

"לא ספגטי."

בזמן שרחצו יחד את הסירים והמחבתות — קלייטון יצא לריצה כהרגלו, וקווין שוחח עם שאנה בטלפון — פג סיפרה לרוברט על החלק שלה בסיפור. הוא לא ביקש ממנה, לא במפורש. הוא פתח ב"אז כשהלכת לשם, הדלת לא היתה נעולה?" והיא התחילה לספר לו.

"לא אכפת לך לדבר על זה?" שאל רוברט.

"ידעתי שתרצה לדעת."

היא סיפרה לו שהיא ידעה מה לא בסדר — לפחות, היא ידעה שמשהו מאוד לא בסדר — עוד לפני שהחלה לעלות במדרגות.

"פחדת?"

"לא. לא חשבתי על זה ככה — פחד."

"היה יכול להיות שם למעלה מישהו עם רובה."

"לא. ידעתי שאין. ידעתי שאין שום נפש חיה מלבדי בבית. אחר כך ראיתי את הרגל שלו, ראיתי את הרגל שלו מבצבצת למסדרון וכבר ידעתי אז, אבל הייתי מוכרחה להיכנס לוודא."

רוברט אמר, "אני יכול להבין."

"זאת לא הרגל שהוא חלץ ממנה את הנעל. הוא חלץ את הנעל מהרגל השנייה, אז הוא היה יכול להשתמש ברגל הזאת כדי ללחוץ על ההדק ולירות בעצמו. ככה הוא עשה את זה."

רוברט כבר ידע את כל זה, מהשיחות בדיינר.

"טוב," אמרה פג. "זהו זה בעצם."

היא ניערה מי כלים מהידיים, ניגבה אותן, ובמבט ביקורתי החלה למרוח אותן בקרם.

קלייטון נכנס מהדלת הצדדית. הוא ניער את השלג מהנעליים ורץ במעלה המדרגות.

"את צריכה לראות את המכוניות," הוא אמר. "כל המכוניות המטופשות שזוחלות ברחוב. ואז הן חייבות להסתובב בקצה ולזחול חזרה. הלוואי שהן ייתקעו. עמדתי שם ונעצתי בהן מבטים מלאים שנאה, אבל קפאתי מקור אז הייתי חייב להיכנס״.

"זה טבעי," אמר רוברט. "זה נראה טיפשי אבל זה טבעי. קשה להם להאמין, אז הם רוצים לראות איפה זה קרה."

"אני לא מבין מה הבעיה שלהם," אמר קלייטון. "אני לא מבין למה קשה להם להאמין. אמא בהחלט האמינה. אמא לא הופתעה."

"מובן שהופתעתי," אמרה פג, ולראשונה הבחין רוברט באיזו עצבנות בקולה. "מובן שהופתעתי, קלייטון. רק בגלל שלא פרצתי בצרחות זה לא אומר שלא."

"לא הופתעת שהם מסוגלים."

"בקושי הכרתי אותם. בקושי הכרנו את הזוג ויבל."

"הם בטח רבו," אמר קלייטון.

"אנחנו לא יודעים את זה," אמרה פג, מספיגה בעיקשות את הקרם בעורה. "אנחנו לא יודעים אם הם רבו, או מה."

"כשאת ואבא הייתם רבים?" אמר קלייטון. "את זוכרת, בימים הראשונים שלנו בעיירה? כשהוא היה חוזר הביתה? ליד המכון לשטיפת רכב? כשהייתם רבים, את יודעת מה חשבתי? חשבתי שאחד מכם יבוא וידקור אותי בסכין."

"לא נכון," אמרה פג.

"כן נכון. ככה חשבתי."

פג התיישבה ליד השולחן וכיסתה את פיה בידיה. פיו של קלייטון נתקף עווית. נדמה שלא הצליח לעצור את זה, אז הוא הפך אותה לחיוך עוויתי, קנטרני, קלוש.

"זה מה שהייתי שוכב במיטה וחושב."

"קלייטון. בשום אופן לא היינו פוגעים בך, לא אני ולא אבא שלך."

רוברט האמין שהגיע הזמן שיגיד משהו.

"זה כמו," הוא אמר, "זה כמו רעידת אדמה או הר געש. התרחשות מהסוג הזה. זה כמו התפרצות. אנשים מתפרצים לפעמים, כמו האדמה. אבל זה קורה רק פעם בהמון זמן. זאת תופעה חריגה."

"רעידות אדמה והרי געש הם לא תופעות חריגות," אמר קלייטון בהנאה יבשושית מסוימת. "אם אתם רוצים לקרוא לזה התפרצות, תצטרכו לקרוא לזה התפרצות מזדמנת. כמו שקורה לאנשים, לאנשים נשואים."

"לא לנו," אמר רוברט. הוא הביט בפג כאילו מחכה לה שתסכים איתו.

אבל פג הביטה בקלייטון. היא, שתמיד נראתה בהירה ומשיית ונענית, אך בלתי קריאה כמו סימן מים על נייר משובח, נראתה מיובשת, גירית, תווי מתארה מקובעים בכאב קבוע חסר אונים, ונטול כל נימה של התנצלות.

"לא," אמר קלייטון. "לא לכם."

*

רוברט אמר להם שהוא יוצא להליכה. כשיצא ראה שקלייטון צדק. מכוניות נסעו לאיטן לאורך הרחוב, הסתובבו בקצהו ונסעו לאיטן חזרה. מציצות. בתוך המכוניות האלה ישבו רק אותם אנשים, קרוב לוודאי אותם אנשים ממש שדיבר איתם אחר הצהריים. אך כעת הם נראו כאילו התמזגו עם המכוניות שלהם לכדי מפלצת ממין חדש, שבאה לרחרח בסביבה בסקרנות בוטה.

כדי לחמוק מהם הוא פנה לרחוב קצר ללא מוצא שהסתעף מהרחוב שלהם. שום בית לא נבנה ברחוב הזה, כך שהוא לא פונה משלג. אבל השלג היה קשה, כך שהיה קל ללכת עליו. הוא לא שם לב כמה זה קל עד שהתחוור לו שעבר את קצה הרחוב וטיפס במעלה מדרון, שכלל לא היה מדרון אדמה אלא תלולית שלג. התלולית כיסתה יפה את הגדר שבדרך כלל חצצה בין הרחוב לשדה. הוא פסע מעל הגדר בלי לדעת מה הוא עושה. השלג היה קשה עד כדי כך.

הוא צעד פה ושם, בוחן את יציבותו. מעטה השלג נשא את משקלו בלי כל רחש ובלי להיסדק. כך היה בכל מקום. יכולת ללכת על פני השדות המושלגים כמו על בטון. (הבוקר, כשהביט בשלג, הוא לא חשב על שַיִש?) אבל הריצוף הזה לא היה שטוח. הוא עלה וירד בלי שום קשר לתוואי הקרקע תחתיו. השלג ברא נוף משלו, נוף סוחף בתפארתו ובשרירוּתיוּתו.

במקום להתהלך ברחובותיה המפולסים של העיירה, הוא יכול ללכת בשדות. הוא יכול לחצות אל הדיינר בכביש הראשי שהיה פתוח עד חצות. הוא ישתה שם קפה, ייסוב על עקבותיו ויחזור הביתה.

לילה אחד, כשישה חודשים לפני שרוברט ופג נישאו, הוא ולי ישבו ושתו בדירתו. הם התווכחו אם זה נסבל או מבחיל לחרוט את האות הראשונה של שם המשפחה על כלי כסף משפחתיים. לפתע פתאום התלהט הוויכוח — רוברט לא זכר איך, אבל הוא התלהט — והם מצאו את עצמם מטיחים זה בזה את הדברים האכזריים ביותר שעלו בדעתם. דיבורם, רם ומהיר כיאה לוויכוח, נעשה שקט ונגוע בתיעוב קל.

"אתה תמיד מזכיר לי כלב," אמרה לי. "אתה תמיד מזכיר לי את אחד הכלבים האלה שכל הזמן מכרכרים סביב אנשים כשהלשון הגדולה והמגעילה שלהם תלויה להם בחוץ. אתה כזה להוט. כל החביבות והלהיטות שלך — הן בעצם תוקפניות. אני לא היחידה שחושבת ככה. הרבה אנשים נמנעים ממך. הם לא סובלים אותך. תתפלא. אתה מכרכר סביבם בלהיטות ובפאתטיות כאלה, אבל בארשת מחושבת. לכן לא אכפת לי אם אני פוגעת בך."

"אז אולי אני צריך לספר לך על אחד הדברים שאני לא אוהב," אמר רוברט בהיגיון. "זה איך שאת צוחקת. במיוחד בטלפון. את צוחקת כמעט בסוף כל משפט. פעם חשבתי שזה טיק, אבל זה תמיד הרגיז אותי מאוד. והבנתי למה. את תמיד מספרת למישהו על יחס מחורבן שקיבלת ממישהו, או על משהו לא יפה שמישהו אמר לך — זה בערך שני־שליש מהשיחות האנוכיות והמשעממות להחריד שלך. ואז את צוחקת. חי־חי, את יכולה לעמוד בזה, אין לך ציפיות למשהו טוב יותר. הצחוק הזה חולני."

אחרי עוד כמה דברים ברוח זו, הם פרצו בצחוק בעצמם, רוברט ולי, אבל זה לא היה צחוק שהוא פֶּתח לפיוס; הם לא נפלו זה בזרועות זה בהקלה וקראו, "שטויות, לא התכוונתי, את/ה התכוונת?" (״לא, ברור שלא, ברור שלא התכוונתי.") הם צחקו כדי להכיר בהגזמה שלהם, בדיוק כפי שהיו עשויים לצחוק בפעמים אחרות בעיצומן של הכרזות שונות בתכלית ורכות להפליא. הם רעדו בהנאה רצחנית, בהתרגשות שבאמירת מה שלא ניתן יהיה עוד להתחרט עליו; הם שמחו בפצעים שפצעו כמו בפצעים שנפצעו הם עצמם, ואחד מהם אמר בשלב מסוים, "זאת הפעם הראשונה שאמרנו את האמת מאז שהכרנו!" כי אפילו דברים שעלו בדעתם פחות או יותר בלהט הרגע נדמו כמו האמיתות הדחופות ביותר שישבו וכָּבְדוּ בלבם זה זמן רב ונאבקו לפרוץ החוצה.

הדרך מצחוק עד לעשות אהבה לא היתה ארוכה, והם עשו אהבה, הכול ללא חרטות. רוברט השמיע קולות נביחה כיאה לכלב וחיכך את לי בחוטמו בתוקפנות, נועץ את שיניו בבשרה בתאווה אמיתית. לבסוף הם נמאסו לגמרי זה על זה, אבל כבר לא היו נכונים להאשים.

"יש דברים שהייתי רוצה למחות מהזיכרון אחת ולתמיד," אמר רוברט לפג. הוא אמר לה שהוא רוצה לערוך בקרת נזקים, לזנוח הרגלים ישנים, הונאות והונאות־עצמיות ישנות, השגות מוטעות על החיים ועל עצמו. הוא אמר לה שהתנהג בפזרנות רגשית, שהכניס את עצמו לתסבוכות נואשות וכואבות כדי להימנע מכל דבר שהדיף נורמליות. כל זה היה ניסוי והעמדת פנים, דחייה של הרגילוּת, של ההסכמים המהוגנים של החיים. כך הוא אמר לה. פשעים של הימנעות, כשהיה נדמה לו שהוא נוטל סיכונים וזוכה לחוויות מסעירות.

"פשעים של הימנעות שהחשבתי בטעות לפשעים של תשוקה," הוא אמר. אחר כך חשב שנשמע יומרני כשלמעשה הזיע מרוב כנות, מהמאמץ ומההקלה.

בתגובה פג הטיחה בו עובדות.

גרנו עם ההורים של דייב. אף פעם לא היו מספיק מים חמים לאמבטיה של התינוק. סוף־סוף נחלצנו ועברנו לעיירה וגרנו ליד המכון לשטיפת רכב. דייב בילה איתנו אז רק בסופי שבוע. היה שם רועש מאוד, במיוחד בלילה. ואז דייב מצא עבודה אחרת. הוא עבר צפונה, ואני שכרתי את המקום הזה.

פשעים של הימנעות, פשעים של תשוקה. היא לא אמרה.

לדייב היתה בעיה בכליות כשהיה קטן, וחורף שלם הוא נעדר מבית הספר. הוא קרא ספר על החוג הארקטי. זה אולי הספר היחיד שהוא קרא מרצונו החופשי. בכל מקרה, הוא תמיד חלם עליו; הוא רצה ללכת לשם. ובסוף זה מה שהוא עשה.

בן אדם לא סתם נוסע ונוסע במשאית שלו עד שהוא נעלם מעיני אשתו. גם אם כל חייו חלם על החוג הארקטי. דברים קורים לפני שהוא הולך. את כבלי הנישואים אין להתיר חלק וללא כאבים, אגב התרחקות. מוכרחים להיות פיתולים ושסעים. אבל היא לא אמרה, והוא לא שאל או אפילו חשב על זה לעומק, עד לרגע זה.

הוא הלך בצעדים מהירים על פני מעטה השלג, וכשהגיע לדיינר גילה שהוא עדיין לא רוצה להיכנס. הוא יחצה את הכביש הראשי וילך הלאה עוד קצת, אחר כך ייכנס לדיינר כדי להתחמם בדרך הביתה.

עד שיהיה בדרכו הביתה, הניידת שחונה בדיינר ודאי כבר לא תהיה שם. שוטר הלילה נמצא שם עכשיו בהפסקה שלו. לא אותו שוטר שרוברט ראה ושמע כשקפץ לכאן בדרך מקנילי הביתה. האיש הזה מן הסתם לא ראה שום דבר במו עיניו, הוא לא דיבר עם פג. ואף על פי כן הוא ידבר על זה; כולם בדיינר ידברו על זה, יתארו אותה תמונה ויעלו אותן שאלות, ידונו באפשרויות. זאת לא אשמתם.

כשיראו את רוברט, הם ירצו לדעת מה שלום פג.

דבר אחד הוא התכוון לשאול אותה רגע לפני שקלייטון נכנס. לכל הפחות גילגל את השאלה בראשו, תהה אם זה בסדר לשאול אותה. סתירה, פרט קטן, בין המוני פרטים מתועבים.

ועכשיו היה ברור לו שזה לא יהיה בסדר. זה לעולם לא יהיה בסדר. זה לא קשור אליו. סתירה אחת, פרט אחד — שקר אחד — שלעולם לא יהיה לו שום קשר אליו.

כשפסע על מעטה הקסמים הזה, הוא לא התעייף. אם בכלל, הוא נעשה קליל יותר. הוא נשא רגליו הלאה והלאה מהעיירה, אף שלזמן־מה לא הבחין בכך. באוויר הצלול, אורותיה של גילמור בהקו כל כך עד שנדמה שהם במרחק חצי שדה משם, ולא קילומטר, ואחר כך שני קילומטרים ושלושה. פתיתי שלג דקיקים מאוד, דקיקים כאבק, ומתנוצצים, היו מונחים על מעטה השלג שהחזיק אותו. סביב ענפי העצים והשיחים שהלך וקרב אליהם ניכרו גם כן התנוצצויות. לא כמו המעטה סביב זמורות וענפים עדינים שמותירה סופת קרח. אלא כאילו היער עצמו ניעור והחל לנצנץ.

זהו בדיוק מזג האוויר שבו אפים ואצבעות קופאים. אבל הוא לא חש קור בגופו.

הוא הלך וקרב לחלקת יער גדולה. הוא חצה מדף שלג ארוך ונטוי כשהעצים לפניו ולצדו האחד. ושם, בצד, משהו לכד את מבטו. התנוצצות ממין חדש תחת העצים. גודש של צורות ובהן חורים שחורים, וזרועות או עלי כותרת יחידים ומיוחדים נשלחים לענפים הנמוכים של העצים. הוא קרב אל הצורות האלה, ובכל זאת לא עמד על טיבן. הן לא נראו כמו שום דבר שהכיר. הן לא נראו כמו שום דבר, אולי רק קצת כמו ענקים חמושים ונטויים משהו, קפואים בעיצומו של קרב, או כמו מגדליה הטרוּפים של עיר מטורפת זעירה — עיר זעירה מעידן החלל. הוא הוסיף לחכות להסבר, ולא קיבל, עד שהתקרב מאוד. הוא היה קרוב כל כך עד שכמעט נגע באחד התפלצים האלה לפני שהבין שאלה רק מכוניות ישנות. מכוניות ומשאיות ישנות ואפילו אוטובוס הסעות אחד שנדחף תחת העצים וננטש שם. חלקם היו הפוכים על ראשם ממש, חלקם שעונים זה על זה בזוויות משונות. הם היו ספק־מלאים ספק־מכוסים שלג. החורים השחורים היו קרביהם הריקים. פיסות כרום מעוותות, שברים של פנסים קדמיים, התנוצצו.

הוא חשב על עצמו מספר על זה לפג — כמה היה עליו להתקרב לפני שהבין שמה שהדהים אותו ובילבל אותו כל כך היה בסך הכול גרוטאות ישנות, ואיך נמלא אכזבה אז, אבל גם התחשק לו לצחוק. היה דרוש להם נושא חדש לשיחה. כעת התחשק לו יותר לחזור הביתה.

בצהריים, כשהשוטר בדיינר מסר את הדיווח שלו, הוא תיאר איך וולטר ויבל נהדף לאחור מכוח הירייה. "היא העיפה אותו כמעט אל מחוץ לחדר. הראש שלו היה מוטל במסדרון. מה שנשאר ממנו היה מוטל במסדרון."

לא רגל. לא בצבוץ של רגל, שלמה ומהוגנת במכנסיים, כף רגל נתונה בנעל. לא את זה ראה מי שפנה בראש גרם המדרגות ונאלץ לעבור מעל, לעבור דרך, כדי להיכנס לחדר השינה ולראות את המחזה כולו.

 רוצות עותק של "גלגולי האהבה"? מלאו את הטופס ואולי תהיו בין הזוכים!