ביקורת סרט: "ואז הגיעה טלי"

הבימוי שמגיע ממבט גברי על הסיטואציה הכה קריטית, בחייהן של נשים רבות, מנמיך את התסריט וממקד את המצלמה בריטואלים ושתיקות ארוכות על מצבים סתמיים

הסרט "ואז הגיע טלי" (תסריט: דיאבלו קודי, בימוי: ג׳ייסון רייטמן), הצליח לאכזב משהו. יש את המקום ההוא שכולנו מכירות, הידיעה שהלידות שינו אותך לנצח. שאפילו סימטרית את לא מסתדרת עם עצמך כמו שהיית, שלא נדבר על רגשית ונפשית. ועדיין, בתוך החוויה העוצמתית, יש מקומות של בחירה, איך להסתכל על אותן חוויות משונות של לפני ואחרי הלידה. ולמרות שכרגע אני רחוקה משם, אני זוכרת היטב כאילו במוחשי, את הרגעים האלו שחיברו אותי ואת התינוקות שלי לישות אחת. וכן, הרגעים האלה של לפני עם הבטן הענקית והאחרי, עם הריקנות האיומה שמתפשטת, לא קלים אבל כואבים ככל שיהיו ומייגעים ככל שיהיו, הם עדיין לא סיבה לפאסיביות, איבוד טעם החיים ושליטה נפשית, באופן שרק צעירה חתיכית יכולה להושיע אותך. ב״ואז הגיע טלי״ נדמה שיש השלמה עם הנשיות והבשלות האימהית, בלהכניס אותה למשוואה של אומללות יומיומית.

מארלו (שרליז ת׳רון), היא אם לשניים, בשנות הארבעים לחייה, בחודשי הריון מתקדמים, שמצפה לילדה השלישי. בעלה (רון לווינגסטון) מקבל קידום בעבודה ואינו פנוי להגיש את העזרה הנדרשת למארלו להתאוששות. אחיה של מארלו, שמבוסס כלכלית משמעותית לעומתה, מציעה לה כמתנה ללידה מטפלת לילה.

טולי צילום יחצ

וכמו בכל האגדות, מופיעה צעירה, שהיא מעין מלאכית בדמות אדם. בריטואלים המתישים בין יום ולילה, היא מצליחה לחדור לנפשה של מארלו ולתא המשפחתי הגרעיני ולחולל בו שינוי חיובי. היא השיקוף של מארלו הצעירה, היא בת הים שתהיה חייבת להיפרד ממארלו כדי לחיות, חיי נצח בעומק הזיכרון, במים.

אבל טלי (בגילומה של מקנזי דייוויס), לא מצליחה לרומם את המערכה לפנטזיה ממשית. משהו בדמות שלה לא עובד ומתסריט עם פוטנציאל עצום, שמביע מצבים נפשיים ומדמה דמיון וגעגועים לעבר, כקונפליקט מציאות של חיבור, למיניות ולהורות, הכל צולל והופך לסתמי עד שיהוק.

טולי סרט צילום יחצ

הפעם לא עזרה כאן הכתיבה הייחודית של דיאבלו קודי כתסריטאית ולא שיתוף הפעולה הקבוע שלה עם ג׳ייסון רייטמן (שתוף פעולה שהצליח מאוד ביצירות קודמות של השניים). הבימוי הגברי לסיפור הנשי, משטיח את המיימד המטאפורי-העמוק והופך אותן לאנקדוטות יומיומית נדושות. גם כשיש את הגיחה לעבר, לתחושת החירות וההידלקות הנשית, תחושת הצעירות לנצח, היא נשארת מאוד על פני השטח ואלמלא עבודת המשחק המופתית ממש של ת׳רון, הסרט כולל סצנות השיא בתוכו, היה נופל לחלוטין ומתרסק להחמצה גדולה.

טולי סרט יחצ

הבימוי שמגיע ממבט גברי על הסיטואציה הכה קריטית, בחייהן של נשים רבות, מנמיך את התסריט וממקד את המצלמה בריטואלים ושתיקות ארוכות על מצבים סתמיים. המבט הגברי על הכאב הנשי, זה שמביא חיים לעולם ומשנה אותך לנצח, מסתכם בלהציץ על הריון ולידה בנימה של רתיעה, כאילו שזה מה ש(חלילה) תוקע לנשים את החיים ומנתק אותן מעצמן האמתי. התוצר, מנמיך את הנשגב למצב נתון הגדרה שטחית, שלא מבינה כלל את המעמד הבלתי נשכח הזה, מעמד שכאשר נשים מצויות בו, בדרך כלל, הן לא עסוקות בניסיונות לדלג על השלב, אלא מבקשות להיות נוכחות בו, להתחבר לעצמן ולחיים החדשים שלהן.

טולי סרט יחצ

אם במערכה הראשונה קיבלנו דימוי של משפחה, תפקידים, והתמודדויות עם הרחבת התא וזוגיות בצומת גיל הארבעים, ויכולנו להסתקרן ולפתח סקרנות לבאות, הרי דווקא הגעתה של מטפלת הלילה, טלי (על שמה הסרט), לסייע ליולדת חסרת האונים, היא נפילת מתח רצינית של הסרט. זה הופך את הסרט מיצירה בהתפתחות, ליצירה נפולה, שטחית ולא מעניינת.

טריילר:

[youtube uqp2mAOWfcI nolink]

כוכבים: 2 – שני כוכבים, נתח שהולך בעיקר לשרליז ת׳רון

מרלנה– היה אמור לעבור בענק וגם פה נתקע בשיא

מרלין וניג
יוצרת וחוקרת בינתחומית, מרצה במוסדות להשכלה גבוהה וחברה במועצת הקולנוע הישראלי