ביקורת הסרט: "רוקטמן"

הפתיל של הסרט קצר ומרוב עיצוב אמנותי, לא בטוח שהצלחנו כצופים, לגלות מי באמת האיש מאחורי אלטון ג׳ון. הפער בין האדם לדמות, מתגלה כבלתי נתפס וחושף כיצד תרבות הפופ-רוק, מנציחה אייקונים ומשטיחה את מהותם

אין שום דבר מעניין באדם שמרוכז בעצמו כי יש מיליוני בני אדם שמרוכזים בעצמם. אבל גאונים חסרי מודעות עצמית, שהותירו את חותמם הנדיר בתחומם, יש פחות. בודדים. ואולי לכן ״רוקטמן״ בבימויו של דקסטר פלטשר, מצליח להיות מיוזיקל ביוגרפי, לא על האדם שהייתם רוצים להיות אלא על האדם שהייתם רוצים להכיר. כשהפעם, מדובר בביוגרפיה שעוסקת באדם חי, אלטון ג׳ון, אותו מגלם באופן נפלא ומסירות משחקית טוטלית, טארון אג׳רטון.

הביוגרפיה הקולנועית מנסה לארוג תחנות משמעותיות בחייו של כוכב הפופ הנערץ, לצד השירים שנולדו מתוך תחנות אלו, לאו דווקא בסדר כרונולוגי, כשההפקה מכריזה רשמית ש״מפיק הסרט, דיוויד פורניש, ידע מההתחלה שאלטון ג'ון מעוניין לספר גרסת פנטזיה של סיפור חייו, כמשהו גדול מהחיים, לא איך שהוא קרה בדיוק, אלא כגרסת פנטזיה למה יכול היה לקרות".

טארון אג׳רטון הוא אלטון ג'ון (צילום: יח"צ)

הדימויים האמנותיים שמיוצרים לפסקול השירים, אכן, מצליחים לממש את ההבטחה ולשלב הבחנות אמנותיות פנטסטיות, בבחירת הפריימים, כתמונות שמעצבות את המילים, מה שיוצר חיבורים מעניינים של השראה, השוואה ודמיון גם מבחינה פסיכולוגית. הילד שנשמר כמו דג באקווריום בתודעת האדם המבוגר, הצימאון לאהבת אב ומימוש הצימאון הזה בקשרים הומוסקסואליים, וכמובן המחשבות על המוזר והנורמלי. הביטויים האמנותיים מצליחים ליצר לונה פארק אלים רגשית, תענוגות מייסרים שהופכים להתמכרויות והצלחה שמייצרת, צבירה פופולרית שמעצימה השנאה העצמית, המוכרת אצל כל מי שלעולם לא יוכל להיות רגיל. האאוטסיידריות של אלטון ג׳ון מרתקת והמשיכה לרתק אותי גם אחרי הצפייה, שבמהלכה אהבתי את האיש הרגיש, שהייתי רוצה להיות במעגל החברים שלו אבל בסיפור הקולנועי, הסרט גולש להאכלה בכפית ומפספס את המורכבות של הדמות, לטובת נאמנות ז׳אנרסטית. התוצאה, סרט שהוא אמנם ביוגרפיה מוזיקלית, אבל בדגש על הביוגרפיה של המוסיקה ולא על הקונפליקטים של האדם שמאחוריה. אלו, מרפרפים כאנקדוטות, בניסיון לסחוט מהצופים מעט רגש אבל נעדרי פיוטיות.

אלטון ג׳ון נולד כרג׳ינלד (קנת׳) דוויט, בבריטניה, בן לזוג הורים אנוכי ומסוכסך, שזוכה ליחס חם רק מצד סבתו שמתגוררת בביתם. אמו הנואפת, מרוכזת בשמלות סגנוניות ומתייחסת אליו בזלזול ואביו, איש צבא ושוחר מוזיקה, שנעדר ממושכות מהבית, שונא אותו ומסרב לתפקד כאב. הוא שוב ושוב, דוחה את הצימאון של רג׳י לחום אבהי, באופן כואב ואלים רגשית. אבל מהרגע שרג׳י מגלה את הקלידים של הפסנתר, ניכרת השמיעה המוזיקאלית הנדירה שלו, פרץ היצירתיות והיכולת ליצר לחנים חד פעמיים. בעידודה של סבתו הוא מגיע לאקדמיה המלכותית למוזיקה וגם שם, על אף היותו ילד ביישן, הוא מצליח לבלוט ביכולתו המוזיקאלית הנדירה. בהמשך, בבגרותו הוא מתגלגל כעוף מוזר, בתחנות מוזיקליות שונות, שמעצבות את דמותו ואישיותו, ברוח ״אתה צריך להרוג את האדם שנולדת כדי להפוך להיות האדם שאתה רוצה להיות״.

חלק מרוח השינוי שהוא מאמץ, הוא שינוי שמו באופן מאולתר, בהתחלה לאלטון, בהשראת אלטון דיק, ובהמשך הוספת השם ג׳ון, בהשראת ג׳ון לנון. עד לפריצתו הגדולה בגיל 23, בעקבות החיבור למשורר ברני טופין והגעתם המשותפת להוליווד, הוא מצליח לרתק במסלול הייחודי שלו, וכשם שהמגע עם הפסנתר התגלה בילדותו כגורלי, המגע עם הבמה, מתגלה כבלתי הפיך. על הבמה, אלטון ג׳ון מרחף ומתגלה כחיית במה, פרפורמר מלידה. בהמשך, הוא יוצא מהארון בזהותו ההומוסקסואלית ומתנסה באופן אגרסיבי בכל הנאות החיים הממכרות, סקס סמים ואלכוהול. הסיפור של אלטון ג׳ון, לכאורה, לא מסלול שונה, מסטארים ידועים אחרים. כישרון מטורף, יציאה הדרגתית ומקרית מהאנונימיות, נסיקה מטאורית והתרסקות. אלא שבכל זאת, רוקטמן מציע כניסה לעולמו של איש יוצא דופן, ברגישות שלו ובאופני הסתכלותו על החיים. איש שהשיגעון, הוא חלק בלתי נפרד מההופעה שלו, ששומרת בהתמדה על אותנטיות ופגיעות פנימית עמוקה, שנמשכת מימי ילדותו.

הביוגרפיה הקולנועית מנסה לארוג תחנות משמעותיות בחייו של כוכב הפופ הנערץ (צילום: יח"צ)

הסיפור מתלכד במבנה של סיפור מסגרת, מכון גמילה אליו מגיע ג׳ון לבוש להופעה, כציפור כתומה עם קרני שטן- כאמור, עוף מוזר. בהדרגה במהלך השחזור של תחנות חייו, כפי שהוא מספר לחברי הקבוצה, הוא מתוודע לעצמו האמתי ומשיל את התחפושת. הפער בין האדם לדמות, מתגלה כפער בלתי נתפס. ועד כמה תרבות הפופ-רוק, מנציחה אייקונים ומשטיחה את המהות הבסיסית מאחוריהם.

אך דווקא המבנה, שהיה אמור ללכד חיים שלמים, במינונים נכונים, מפספס. הוא מצליח לשמור על דופק מוזיקאלי נכון ומוצק בפתיחת הסרט אבל בוגד ברצף הסיפורי, שהופך להיות נוזלי ומרוח ככל שחולפות דקות הצפייה, שחופפות לשנים של אלטון בזמן מסך. זה גורם למספר מחשבות, על סרט שיכל היה להיות מדהים ולמעשה נהרס בכניעה למלאכותיות. האם הרצף הסיפורי שנעשה נדוש, צפוי ולא מעניין, נגרם בשל מעורבותו של אלטון ג׳ון בהפקה? כנראה שכשמושא הביוגרפיה עודו בחיים, קשה ליצר יצירת מופת מלאה ועל כך מעידה מצגת התמונות שמלווה בכתוביות בסוף הסרט. הייתי מעדיפה, לצורך העניין, שישאירו לי לבדוק לבד, מה קרה לאלטון ג׳ון המזדקן ולא יאכילו אותי בכפית עד כמה הוא מאושר כיום.
הפאתטיות  אולי נעצרת כאן, כי הכתוביות רצות והסרט נגמר אבל היא מתחילה הרבה קודם, במתיחת סצנות שיכלו להיות מדויקות יותר ולנעוץ סיכה בלב, ובמקום זה עסוקות במאמץ ליצר מיוזיקל על פי כללי המיוזיקל. במערכה הראשונה, זה מצליח, כי יש את תהליך הגילוי העצמי לצד המוזיקלי ובמרכזו מעוצבת החברות העמוקה עם המשורר ברני טופין אבל במערכה השנייה, זה הופך להיות צפוי, עמוס קלישאות ויומרני. אולי כי אלטון ג׳ון הוא פנומן ולכן הסרט נדרש להביא את הקצה באופן כמעט ובלתי אפשרי, אבל זה לא מצדיק את ההתעלמות מגרעין האמת של הדמות הנצבת במרכז הסרט. הבולימיה המפורסמת של ג׳ון, למשל, מטופלת באופן חפיף וכך גם נשואיו הקצרים למנהלת אולפן ההקלטות שלו, שיוצאת דמות שטחית מאוד בכל הסיפור הזה. ועל הכל הייתי סולחת, בגלל הפסקול והמשחק המצוין של אג׳רטון אבל הטיפול השטחי בבדידות של ג׳ון, האדם שמאחורי השואו והתחפושות, נשארת בעיקר ברמת הדיבור והוא כל כך רגיש, שזה בלתי נסלח.

 It's lonely out in space (צילום: יח"צ)

לסיכום,  כמו במילות השיר ROCKETMAN הפתיל של הסרט קצר ומרוב עיצוב אמנותי, לא בטוח שהצלחנו כצופים, לגלות מי באמת האיש מאחורי אלטון ג׳ון.

It's lonely out in space

On such a timeless flight

And I think it's gonna be a long long time

'Till touch down brings me round again to find

I'm not the man they think I am

 [youtube 6bEtP8Fown8]

כוכבים- 3.5 בגלל כמה רגעים מרגשים שקיימים בגופו של הסרט, בגלל הפלסטיקה של הפסקול ומילות השירים ובגלל המשחק שחושף שחקן גדול.

מדד מרלנה – יכל לעבור בגלל דמות הסבתא, הצד הנשי של אלטון והטיפול העדין ביחסים ההומוסקסואלים אבל… צונח במקומות החשובים כמו עיצוב דמות האם ובהמשך, עיצוב דמות הרעיה (גם אם הגיחה לשנייה וחצי).

מרלין וניג
יוצרת וחוקרת בינתחומית, מרצה במוסדות להשכלה גבוהה וחברה במועצת הקולנוע הישראלי