ביקורת הסרט: ''צורת המים''

"צורת המים", היא במטאפורה העמוקה שלה, גם צורת המחשבה. הצורה מתקבלת מהכלי אליו יצוקים המים. מים שקופים, בכוחם להחיות ובכוחם להחריב. זהו סרט מומלץ במיוחד!

רומנטיקה היא אלמנט נדוש למדי להתעסק בו. ועם זאת, בשבוע שעבר התוודעתי ליצירת המופת ״צורת המים״, יצירה המעומדת ל13 (!) פרסי אוסקר בקטגוריות השונות. אם יזכה הסרט באוסקר או לא, זה כבר לא משנה. הסרט מביא אתו ארגומנטים רבים למחקר, לתהייה ולהצבת שאלות על משמעות החיים והאהבה ובדומה לכך, שאלות רבות על פנטזיה. זהו סרט שמצליח לעורר חלקים רומנטיים רדומים והוא עושה זאת בפשטות, במבנה של אגדה/אהבה מיתולוגית אך ללא המלחמה הטרגית בין האוהבים עצמם אלא במלחמתם על הבלתי אפשרי.

הצירוף הייחודי של אהבה ליצור חד פעמי שאליו גיבורת הסרט, חשה משיכה נפשית ופיזית, מצליח לזקק את המאפיין הרומנטי המדויק כל כך, ובהפתעה גמורה, לא בסרט ריאליסטי אלא דווקא בסרט המשתייך לז'אנר המדע בדיוני. עמנואל קאנט (ביקורת התבונה הטהורה) ופילוסופים נוספים, הגדירו את האדם בתנועה הרומנטית, כיצור תבוני, שתבונתו מכתיבה לו מתוכו, ללא שליטה, ציוויים שהוא לכאורה, אנוס למלא. הרומנטיקה העלתה על נס את החד-פעמי שבאדם מסוים, המכונן לעצמו, מתוך עצמו, את האמת האישית שלו, שאינה בהכרח משותפת לאחרים.

צורת המים צילום יחצ

הרומנטיקה מדגישה את החד-פעמי והאותנטי שבאדם, את האינדיבידואליות שלו. על הבסיס הזה, נשענים סרטים רבים, שעוסקים באהבות בלתי אפשריות או בלתי ניתנות למימוש, זו יכולה להיות אהבת מין את מינו, אהבה בלתי אפשרית, סטייל רומיאו ויוליה או האדם הנשוי וחי באושר שמטולטל נפשית, רגשית ופיזית ממישהו אחר. כך או כך, האלטרנטיבה הפנטסטית המוצעת לנו ב"צורת המים", חותרת באמצעות הז'אנר למימוש הבלתי אפשרי ובכך עוצמתה המטאפורית.

ונסה טיילור והבמאי ג׳יירמו דל-טורו, חתומים כתסריטאים על יצירה שאינה מופשטת מדי, תימהונית או מרופרפת, כפי שניתן היה לצפות מסרט שאחד מגיבוריו המרכזיים, הוא יצור מעולם אחר. הטיפול באופנים הרומנטיים של התקשורת בין האוהבים, מתחיל מהנמוך, ויוצר התכתבות בין מים לרוח, בין חיים למשמעותם המסתורית.

עלילת הסרט נרקמת בבולטימור בשנת 1962 ובמרכזה אלייזה (סאלי הוקינס), עובדת ניקיון אילמת, שעובדת במרכז ממשלתי וסודי לחקר החלל.  אלייזה, ננטשה כתינוקת ליד נהר, וסימני שריטות המופיעים על צווארה, הם כמעין עדות לתקיפה אלימה שכנראה הובילה ישירות לאילמותה.  כבוגרת היא מתגוררת בגפה, בדירה שהיא מעין ״צוללת״ לעולמה ומעל בית קולנוע- שהוא מעין פרפרזה לדמיון.  בשכנות לה מתגורר ג׳יילס (ריצ׳ארד ג׳נקינס), צייר עם נטיות הומוסקסואליות, שהוא לה כמעין ידיד וכתובת.

צורת המים צילום יחצ

לאלייזה שגרת יום קבועה, הכוללת הרתחת ביצים קשות ואוננות באמבטיה, התארגנות והתלבשות. הכל מתקתק לצלילי השעון והפסקול הכה מדויק של אלכסנדר דספלה  אלייזה מגיעה תמיד באותה רבע דקה לתור המשתרך להחתים כרטיס, היישר לראש התור למקום ששומרת לה זלדה (אוקטביה ספנסר), חברתה הטובה לעבודה, שהיא גם היחידה שמבינה אותה ומשמשת לה כמתורגמנית. יום אחד מגיע אחד מבכירי הצוות, קולנול סטריקלנד (מייקל שאנון), טיפוס כוחני ורע מזג, עם יצור אמפיבי (יצור מיימי שיכול לחיות גם ביבשה), שלכד ומוגדר כ"נכס" חדש ופורץ דרך למכון מחקר. סטריקלנד מנסה לאלף את היצור, באכזריות אלימה לרצונותיו.

מנהל המחקר המדעי הוא ד״ר הופסטטלר (מייקל סטולברג), מדען עדין נפש. אט אט בזמן ניקיונות המעבדה, מתחילה אלייזה להיחשף ליצור הפלאי ולתקשר איתו. היא מביאה לו ביצים ומשמיעה לו מוסיקה ומכיוון ששניהם אילמים הם מתקשרים בשפת "על" משלהם. סטריקלנד ממשיך להתעלל ביצור באופן אכזרי כשבשלב מסוים אלייזה מחליטה לעשות מעשה ולחלץ אותו כדי להגן עליו ולשחרר אותו לחופשי. כדי לעשות זאת היא כמובן מגייסת את חבריה, זלדה וג׳יילס. אלא שלרוע יש דרכים משלו והעלילה הולכת ומסתבכת כשמתגלה התפקיד הכפול של ד״ר הופסטטלר.

"צורת המים", היא במטאפורה העמוקה שלה, גם צורת המחשבה. הצורה מתקבלת מהכלי אליו יצוקים המים. מים שקופים, בכוחם להחיות ובכוחם להחריב, וביהדות, מים נמשלו לתורה ולכן כל הבריאה תלויה בהם וגם העובר, ברחם אמו, עצמו מוקף מים. מאידך, מַיִם רַבִּים לֹא יוּכְלוּ לְכַבּוֹת אֶת הָאַהֲבָה, וּנְהָרוֹת לֹא יִשְׁטְפוּהָ (שיר השירים, ח'), האהבה היא היחידה השורדת במים.

צורת המים צילום יחצ

נדמה כי ל״צורת המים״ ניתן להעניק פרשנויות והגות רבות ממדים, לרוב, סביר להניח, כלל לא כיוונו טיילור ודל-טורו, אך היצירה עצמה מצליחה לעורר ולשלב בין תום לתחכום, בין פשטות לערמומיות ולתת באמצעות אלמנטים אנושיים קסם לעלילה כולה. במובנים מסוימים, צורת המים, אינה עוד קלישאה קולנועית בעיקר בשל יכולת ההבחנה התסריטאית המדויקת במטאפורה המרכזית בסרט, המים. הסרט שזור בהברקות מפעימות ממש, היכולת של המים לגרום לחומר לצוף, היכולת של האוהבים לשרוד בכל תנאי, גם בלי אוויר, יכולתם להתנתק מהמציאות. השפה החדשה שיכולה להיווצר רק כשאוהבים, ההלם והאלם שיש עמוק בתוך האהבה, היכולת של האהבה לרפא.

גם את היצור הנאהב, אפשר לראות כמטאפורה לתשוקה עצמה: אכזרית ומרתיעה אך גם רכה ונימוחה. אריך פרום הגדיר את האהבה ככוח שמסיר את המחיצות המבדילות בין האדם לזולתו. האהבה היא ידיעתו והכרתו של האדם הנאהב, לחדור אל סודו ולהיות איתו בברית. ג'יירמו דל-טורו, מצליח להביא אל הסט את המיטב הפואטי של התסריט, באמצעות שחקנים שממצים את יכולתם באופן מופתי. גם הערום הנשי המוצג בסרט, נרקם לתוכו בטבעיות אותנטית, מה שגורם לנו להאמין מאוד לדמות הראשית, אלייזה, ולצמצם את הפער כצופים, לחוש את התנועה, מאיתנו אליה.

יכולתי להרחיב עוד הרבה על אלמנטים מופתיים בסרט, כמו הטיפול ברע והטיפול בטוב או העיצוב האמנותי המרהיב, אבל בכל זאת אסכם בעוד היבט פילוסופי. אי גאסט כתב שהאהבה הצרופה מתאפיינת בשני מרכיבים הקיימים בה בעת ובעונה אחת: תחושה של 'היקסמות' מן הזולת היוצרת 'אשליה' גמורה בתוכנו, האומרת כי שאפנו את הזולת בתוכנו, עד לעומק ההווייתי העמוק שלנו, והוא חי בנו הוויה שלמה שורשית". נדמה לי ש"צורת המים" היא יצירה שממחישה את דבריו.

הטריילר:

[youtube mbID9xbat5s nolink]

כוכבים- 5

מרלנה- עובר בענק! אצילות נשית וחברות נשית במרכז האגדה היפיפייה הזו.

מרלין וניג
יוצרת וחוקרת בינתחומית, מרצה במוסדות להשכלה גבוהה וחברה במועצת הקולנוע הישראלי